מאמרים נבחרים / ג' תמוז-יום הילולא / מאמרים נבחרים באורחותיו

מעשה רבי

ברשימתנו הנוכחית, ריכזנו לקט של סיפורים וציטטות מיוחדות, בשני נושאים מוגדרים – היות הרבי 'יהודי של שולחן-ערוך' בכל עצם מהותו, והקפדתו הנדירה לדבר ב'לשון נקייה'.
גדול כוחו של סיפור אותנטי, כזה המועבר מפי בעל המעשה או מעד ראייה לו.
גדולת הסיפור היא הן בזכות הלימוד שניתן להפיק מנסיבות ההתרחשות ומהפרטים המרכיבים אותו, והן בשל סגולתו המיוחדת, מעצם היותו סיפור, למצוא מסילות ללב השומעים. על סיפור-מעשה שכזה, ממנו אפשר ללמוד דרך בהנהגת האדם ואף הלכה-למעשה, אפשר להמליץ את הביטוי 'מעשה רב', תרתי משמע. ובמקרה דנן – מעשה רבי.
ברשימתנו הנוכחית, ריכזנו לקט של סיפורים וציטטות מיוחדות, בשני נושאים מוגדרים – היות הרבי 'יהודי של שולחן-ערוך' בכל עצם מהותו, והקפדתו הנדירה לדבר ב'לשון נקייה'.
מי ייתן ואכן "נלך בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו", בנושאים הללו כבתחומים אחרים.
 
דוגמה מובהקת ל'יהודי של שולחן-ערוך'
היות הרבי דוגמה מובהקת ל'יהודי של שולחן-ערוך', 'אַ שולחן-ערוך איד', הרי היא, לכאורה, בגדר של 'מילתא זוטרתי'. כלום ייתכן בכלל אחרת? האם לא כל אשר בשם 'ירא שמים' יכונה הולך בדרך השולחן-ערוך, וכל-שכן רבנים ואדמו"רים?
ובכל זאת, אצל הרבי ראו באופן מופלא כיצד כל תנועה מתנועותיו מכוונת היא על-פי תורה. זאת על-אף שמצידו-הוא נעשה הכל ללא 'בליטות' ולעיתים אף מתוך השתדלות יתרה להסתיר את הנהגותיו בקודש, הנהגות שאינן בהכרח נחלת הכלל, בבחינת "לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא וייטול".
*
ההלכה הייתה הציר המרכזי בחייו של הרבי ובדרך הנהגתו. גם כשהוביל את מאבקיו הציבוריים, השתית תמיד את הדברים על "דבר ה' זו הלכה". כך בעניין 'מיהו יהודי' כאשר תבע 'גיור כהלכה' (בהזדמנות כלשהי טען הרבי כי למעשה אין צורך לומר 'גיור כהלכה', שכן אין ולא קיים 'גיור' זולת זה שעל-פי ההלכה...); כך בעניין האיסור למסור חלקים מארץ-ישראל למבקשי נפשנו, כאשר את יסודות שיטתו בנושא העמיד על הלכה מהלכות שבת; וכך בעשרות תחומים נוספים.
לאורך כל שנות הנהגתו בקודש עורר הרבי ללא הרף על הנחיצות והחיוניות שבלימוד הלכה באופן מסודר ועקבי.
"העצה היחידה", אמר הרבי (באור לי"ג בתשרי תשמ"ג), "היא ללמוד הלכות אלו, כי כאשר לא לומדים – לא יודעים! ובזה לא יועילו שום 'מופתים' ושום 'קונצים'. כדי לדעת הלכה חייבים ללומדה! כאשר מדובר אודות שאלה בנוגע להלכות 'ברכות השחר', ולפני זה – הלכות 'נטילת ידיים', אין ביכולתו להתקשר למישהו בטלפון בשעה כה מוקדמת, להעירו משנתו, ולשאול אותו כיצד לנהוג"...
בהזדמנות אחרת העיר הרבי בחריפות לאותם רבנים נכבדים, שבמקום להורות לבני קהילותיהם הלכה למעשה, נושאים הם דרשות חוצבות להבות העוסקות בנושאים עמוקים ו'חובקי תבל':
"ישנם רבנים האומרים שתפקידם ועסקם הוא אך ורק בעניינים הכי גדולים: ב'נאומים' לפני בני קהילתם בתורה – לבאר ולתרץ סוגיות חמורות כבנגעים ואהלות; בעבודת ה' – חקירות כלליות דווקא המקיפות כל דת משה וישראל; בגמילות חסדים – איך אפשר לתקן כל העולם כולו על-ידי משטר, צדק ויושר וכו'; ומזה להוויות העולם – צריך הנאום להיות אודות הכרח משטר דמוקרטי בכל מרחבי תבל, הפצצה האטומית, פגישת מנהיגי המלכות וכדומה.
"אמנם, בנוגע להלכות שבת ומוקצה, כשרות המאכלים, טהרת המשפחה, ברכות-הנהנין והדומה לזה – דברים 'פשוטים' כאלו אינם לפי ערך גדולתם...
מקרא מלא הוא: 'לא ברעש השם', אלא בעניינים 'פשוטים' דווקא, בקול דממה דקה. לבאר לעם את ההלכות הצריכות בכל יום ויום – תמן קא אתי מלכא!".
וכך היה הרבי מעיר לא-פעם על אי ידיעת דברים המפורשים בשולחן-ערוך, ותלה זאת בהעדר הלימוד של הלכות אלו. יצוינו, למשל, שתי דוגמאות מהלכות תעניות: האחת שאין יודעים שאת ענייני 'ז' באדר' ניתן למצוא בהלכות אלו, והשנייה, שבהלכות תעניות מפורש שיש דמיון בענייני הגוף בין האדם לבין ה... 'דבר אחר'! (עובדה הידועה כיום לעוסקים בהשתלת איברים).
*
אבל את עיקר הביטוי להיות הרבי 'יהודי של שולחן-ערוך' אפשר היה לראות בהנהגתו האישית, היום-יומית.
למשל, הכל יודעים את דברי החכם מכל האדם: "ושונא מתנות יחיה", אבל לא הכל מקפידים לקיימה בפועל; בדרך-כלל מתוך הנחה שאין זו הלכה מחייבת אלא רק 'עצה טובה קא משמע לן'... אבל לא זה היה מבטו של הרבי. אנשים רבים ששלחו מתנות לרבי נענו בתשובה, ש"'שונא מתנות יחיה' זו הלכה פסוקה בשולחן-ערוך"! (חושן-משפט סי' רמט). והרבי היה מצרף סכום כסף תמורת המתנה.
הנה עדות אישית בנושא זה, של הרב נפתלי הכהן רוט, בעקבות ה'יחידות' הראשונה שלו עם הרבי (שלהי אלול תשי"ט):
"כשה'יחידות' הסתיימה, מסרתי לרבי קופסת אתרוג עשויה כסף עם הקדשה חרוטה כמתנה מהוריי. הרבי קיבל את השי בחיוך וביקש למסור את תודתו להוריי. למחרת פנה אליי המזכיר הרב חודוקוב בשליחות הרבי. הוא אמר לי שהרבי ביקש למסור כי הוא שמח לקבל את קופסת האתרוג, אך מכיוון שאיננו נוהג לקבל מתנות פרטיות, הוא מבקש לשלם את מחירו המלא של השי. לא עזרו לי כל התחמקויותיי עד ששאלתי טלפונית את הוריי על המחיר וקיבלתי מהמזכירות שיק על אותו סכום".
ואם בענייני מצוות עסקינן, הייתה לרבי סיבה נוספת לשלם בתמורה למתנה. הנה, למשל, ציטוט ממכתב ששלח להרב דוד-נתן לעסער (כ"ח בכסלו תשי"ב): "בנועם קיבלתי את תשורתו, נרות שעווה לחנוכה, ונשען על מה שאמרתי לו מכבר שידוע (זוהר חלק ב, קכח,ב) שמצווה צריכה לעלות ליהודי כסף, הנה מוסגר פה המחאה, ושתשתמשו בכך בבריאות, למה שתחפצו, ובאופן טוב".
*
הרבי הקפיד גם על דברים שקשה למצוא להם מקור בהלכה, והם נבעו מזהירות מופלגת, מעין גדר לגדר והרחקה להרחקה.
דוגמה מובהקת ניתן להביא מההנהגה הבאה, שאף שהרבי נהג בה במשך שנים רבות, הבחינו בה מתי מספר בלבד: בשלב כלשהו התקינו מעקה למדרגות הבימה שעליה היה מתפלל. והנה, כדי לשמור על נקיות הידיים לתפילה, היה הרבי משתדל שבדרכו לתפילה לא תגענה ידיו במעקה, ואם ביקש להיעזר בו, היה עושה זאת במרפקו או באמצעות שרוול הבגד.
גם כשהתפלל הרבי בביתו, בשנת תשמ"ח (שנת האבל על אשת חבר, הרבנית הצדקנית ע"ה) הבחינו בכך: בירידתו מחדרו למקום התפילה שבקומת הקרקע, נתמך במעקה ללא נגיעת ידו, ורק בעלותו חזרה החזיק במעקה כדרכו.
*
אגב הזכירנו את הרבנית הצדקנית, נזכרים אנו בדרך הנהגתו המופלאה של הרבי בימי ה'שבעה' להסתלקותה. כידוע, רחש הרבי כבוד עצום לרבנית ע"ה. לעיתים, כשהזכירהּ שלא בנוכחותה, היה מכנה אותה "בתו של הרבי" (הריי"צ). ואף היא מצידה יצאה מגדרה בכבדהּ אותו, כאשר מבחינות רבות נהגה כלפיו כחסיד הבטל לרבו. כך גם מעולם לא פרשׁה למנוחת לילה, בטרם ישוב מ-770 לביתו, כולל בלילות שבהם התקיימו התוועדויות, חלוקת 'כוס של ברכה' או 'יחידויות' שהסתיימו בעלות השחר.
אך טבעי היה שעם פטירתה יסגירו פניו של הרבי את הכאב העמוק שחש בלבו. ואמנם, בכל אחת מתפילותיו לפני התיבה, נשנק קולו בבכי שהמס לב כל שומע. גם במהלך הניחומים הרבים שקיבל מגדולי ישראל, מכל החוגים והחצרות, שנהרו לביתו, נסדקו לא-פעם מילותיו, ועיניו נצטעפו בדמעות.
אך כל זאת, רק בשלושת הימים הראשונים, וכלשון ההלכה – "שלושה לבכי". הצער העמוק הוסיף לעטוף את הרבי גם בימים הבאים, אך הבכי פסק.
מופלאה עוד יותר היא העובדה הקשורה בהופעת הרבי לתפילה עם הציבור, בליל השבת שבעצם ימי ה'שבעה'. הקהל כולו היה אפוף עצב מן המאורע שפקד את הרבי ואת החצר כולה, ובחרדת קודש מהולה באהבה אין-קץ הכין עצמו למראה של רבי שבור ומדוכדך. ומה רבתה ההפתעה כאשר מיד בכניסתו הניף הרבי יד מעודדת שהציתה מיד שירה גדולה בהיכל. המושג 'יהודי של שולחן-ערוך' בא אפוא לידי ביטוי גם בשעה קשה זו, כאשר מקומו של היגון העמוק נשלל מכוח ההלכה הקובעת כי "אין כל עצב בה", בשבת.
[ומיד בצאת השבת חזרו אותות העצב וסערת-הנפש, שהולידו אצל הרבי התעוררות גדולה אשר מצאה את ביטוייה בשלל פעולות חדשות בתחום הפצת היהדות, ובאוצר חדש של ביאורים תורניים שכותרתם – "והחי ייתן אל לבו".]
*
בהערה חריגה בתוך הערותיו ל'הגדה של פסח' [ספר הקובע ברכה לעצמו בגאוניות המופלגת בכל חדרי התורה, המבצבצת מבין שורותיו מעוטות הכמות ומרובות האיכות] מצטט הרבי את לשון אדמו"ר הזקן בשו"ע (סתפ"א סוס"א), לגבי שתייה לאחר אכילת אפיקומן בליל ב' של פסח ש: "מעיקר הדין אין איסור כו' והאוכל ושותה אין עליו כלום, אלא שנמצא מוציא עצמו מכלל המהדרין ועובר על דברי חכמים שאמרו לעולם על יוציא אדם עצמו מן הכלל" ומוסיף הרבי את המשפט הבא: "פסק-דין ברור עד כמה מחויב כל אחד ואחד בהידור מצווה, אפילו כשאינו מעיקר הדין ואין עליו כלום!", עכ"ל.
וקיים זה מה שכתב בזה, בהידור רב ובתוקף עצום!
מה נורא היה המראה, כשבעיצומן של ה'הקפות' בליל שמיני-עצרת תשל"ח חש הרבי לפתע בלבו והתיישב על מקומו, וכשהציעו לו כוס מים סירב בתוקף לשתות קודם הקידוש ומחוץ לסוכה!
והרי כל כולה של אי-שתיית מים מחוץ לסוכה אינה אלא חומרה והידור; הוסף על כך את מנהג ישראל הידוע שבשמיני-עצרת (גם בחו"ל) כבר אין אוכלים בסוכה, וגם אלו שאוכלים  רובם עושים זאת רק ביום ולא בלילה; הוסף על כך את המצב הבריאותי שבו היה שרוי הרבי באותו רגע...
אבל בכל אלו אין כדי להכריע את 'מנהגנו', שבשמיני-עצרת אוכלים בסוכה  הן בלילה והן ביום  ומהדרין שגם מים אין שותים מחוץ לסוכה...
מה עשו? קיצרו ב'הקפות' והרבי יצא לסוכה. שם – בין התקף לב אחד למשנהו – רצו למזוג לו מיץ-ענבים לקידוש במקום יין, אבל הרבי שהקפיד תמיד לקדש על יין דווקא ולא על מיץ-ענבים, הקפיד על כך גם בשעה קשה זו, ועמד על כך שיביאו לו יין. "קידוש עושים על יין!", אמר.
"אפילו כשאינו מעיקר הדין ואין עליו כלום!"...
*
הרבי הקדיש פעם (ואולי יותר מכך) שיחה שלמה 'להוכיח' את השומעים על הזלזול בעניית 'ברוך הוא וברוך שמו' ו'אמן'; בין הדברים אמר הרבי, כי בהיותו ילד צעיר לא ידע כלל שקיים הבדל ביניהם, ועניית 'ברוך הוא וברוך שמו' הייתה חמורה אצלו בדיוק כעניית 'אמן'.
גישתו זו של הרבי לדין בשולחן-ערוך כמו לכל עניין שבקדושה, התאפיינה באותה פשטות ותמימות של 'ילד צעיר' שאינו יודע 'חכמות'. שום דבר לא ימנע אותו מעניית 'אמן', ובאותה רצינות ובהקפדה זהה לא יוותר על עניית 'ברוך הוא וברוך שמו'. אחד מהם לא ייעדר, גם לא כאלו הבאים 'בהבלעה' ורוב ה'עולם' מסיח דעתו מהם. וכך היה הרבי דרוך לשמיעת ברכותיהם של העולים לתורה, ועונה אחריהם ארבע פעמים 'ברוך הוא וברוך שמו': שניים בברכה הראשונה ושניים בברכה האחרונה.
על אחת כמה וכמה שנזהר שלא לאבד עניית 'אמן' כלשהו, נזהר בעצמו ומזהיר לרבים: שהרי רבים נחפזים לענות  אחר ברכת 'הגומל'  "מי שגמלך טוב וכו'", ומפני זה שוכחים שלפני כן צריכים לענות 'אמן' על עצם הברכה. הרבי הוא שהזהיר על כך ופרסם זאת ברבים.
הרבי כשלעצמו נזהר לענות 'אמן' גם במקרים שרגילים לשכוח שבברכה עסקינן; כגון: האב המברך "ברוך שפטרני" ללא 'שם ומלכות', וניתן לטעות שלפנינו 'הצהרה' או 'הודיה' בעלמא. אבל הרבי ראה בזה 'ברכה' שמחייבת את השומעים בעניית 'אמן'.
אותה חרדת-קודש 'ילדותית' הייתה ניבטת לעין גם בשעת 'חזרת הש"ץ', כשהיה הרבי מקשיב בריכוז לכל הגה היוצא מפי הש"ץ, מבטו שקוע בסידור הפתוח לפניו ועיניו עוקבות אחריו מילה אחרי מילה, שורה אחרי שורה...
סידור זה שליווה את הרבי כמעט לכל מקום שהלך, ומתוכו אמר כל תפילה וברכה.
*
ומכאן למקרה מכאיב שאירע לו פעם בעלייתו לתורה, שהבעל-קורא הצביע על המקום הלא נכון, והרבי נאלץ לברך בשנית. ברכה שנייה זו ב'שם ומלכות' לא באה בנקל, וגרונו של הרבי נחנק מבכי.
*
עוד ראינו אצל הרבי, שאף ברגעים המרוממים ביותר לא היה נקל בעיניו לעסוק גם ב'זוטות' הקשורות בענייני הלכה. בסיום ההתוועדויות, אחרי שעות ארוכות של דברי תורה, ברגעי השיא של השירה והשמחה, הייתה משתררת לפתע דממה והרבי היה מכריז: "אלו החייבים לברך 'ברכה אחרונה' ודאי יברכו"...
כל שאר ההכרזות היו מוכרזות על-ידי הממונים המיועדים לאותו דבר, שגם הם היו פועלים על-ידי רמיזה שרמז להם הרבי. אבל את ההכרזה אודות 'ברכה אחרונה' לא הפקיד הרבי בידי איש, והוא בכבודו ובעצמו היה משמיע אותה לרבים.
'גבאות' (או 'שמשות'...) נוספת נטל הרבי על עצמו, והיא, סידור הספרים כהלכתם בדרך הילוכו; פעמים רבות כשהבחין בספרים המונחים שלא כראוי, היה טורח לסדרם: מוריד סידור מעל-גבי חומש, שקית של תפילין או חתיכת נייר שהיו מונחים על-גבי סידור, או ספר כלשהו שהיה מונח בצורה הפוכה והרבי הניחו ופניו כלפי מעלה.
בחודש מרחשוון תשל"ב, כתב אחד מתלמידי הישיבה – הרה"ח ר' יעקב הלוי הורביץ – ביומנו הפרטי: "כ"ק אדמו"ר נזהר ביותר בכבוד הספרים, ומסיר תמיד ספרים אחרים מעל חומשים וכו'... והיום בדרכו חזרה משולחן הקריאה ראה פיסת נייר קטנה, כגודל מטבע בלבד, והסיר אותה בתנופת יד אחת מעל גבי הספר".
*
לסיום פרק זה הנה מעשה שהיה ברבי ובְילד: בעקבות תביעתו התדירה של הרבי להוספה  תביעה שחזרה ונשנתה בכל הזדמנות ובכל התוועדות  כתב אחד מילדי החסידים לרבי, כי קיבל על עצמו לומר בכל יום את 'ברכות השחר' במתינות ובכוונה, מתוך הסידור.
השיב לו הרבי בכתיבת יד קודשו: "החייתני, כמים קרים על נפש עייפה"...
הנה כי כן, מבין שלל התחומים והעיסוקים של הרבי – אשר לא יספרו מרוב – אפשר לראות היכן חיותו: ילד המקבל על עצמו לומר בכל יום 'ברכות השחר', במתינות ובכוונה, מתוך הסידור.
 
"לעולם ידבר אדם בלשון נקייה"
 
זהירות מופלגת הייתה לו לרבי בכל הקשור ל'לשון נקייה', הן בדיבורו והן בכתיבתו. יסודה של הנהגה זו בדברי הגמרא (פסחים ג,א): "לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו... לעולם יספר אדם בלשון נקייה".
הדוגמה שהגמרא נוקטת בה ללשון גנאי היא המילה 'טמא', וכדוגמה ל'לשון נקייה' מובאת בגמרא התבטאות שבאה לעקוף מילה שהצניעות יפה לה. אבל הרבי הגדיל לעשות בכך שנמנע מלהשתמש במילים שיש להן זיקה כלשהי אל מה ש'אינו טוב'! וכך היה אומר: "הפך הקדושה", "הפך הטוב", "הפך החיים", "הפך הבריאות", "הפך היושר" ואפילו "הפך השכל"...
בנקל ניתן להוכיח שחכמינו ז"ל  וכן גדולי הראשונים והאחרונים  לא ראו שום נדנוד איסור באמירת המילים הללו כהווייתן, ללא 'היפוכן'. ואולם אצל הרבי, מחזה שכיח היה שבשעה שנקלע לפיו מאמר חז"ל הכולל ביטוי ש'אינו טוב', היה עוצר את שטף דיבורו ומתחבט בלשונו, עד שלבסוף היה משנה מלשון חז"ל ומתבטא בסגנונו הנקי הכל-כך אופייני לו.
אפילו מימרת חז"ל זו גופא – "לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו" – לא הייתה 'עוברת' אצל הרבי... הכיצד יוציא מפיו את המילה 'מגונה'?!
בדומה לכך היה מעשה, שכשעסק בביאור דברי רש"י (בתחילת פרשת נח) "יש מרבותינו דורשים אותו לשבח... ויש שדורשים אותו לגנאי", קיצר וכתב: "ויש שדורשים אותו וכו'".
או, מאמר רז"ל הידוע: "דברי תורה עניים במקום זה ועשירים במקום אחר". לכאורה, איזו לשון 'שאינה נקייה' מצויה בו? אבל לרבי קשה היה לקבל את הביטוי 'עניים' כשהוא מתייחס ל'דברי תורה', לכן מצינו כמה פעמים שהרבי כתב: "דברי תורה כו' במקום זה ועשירים במקום אחר"...
*
בשנת תשמ"ז עורר הרבי ברבים על כך שרצוי להימנע משימוש בביטוי 'בית חולים', ויש להעדיף עליו את 'בית הרפואה'. הנימוק שניתן לכך באותה שעה היה, ההשפעה שיש לביטוי על האנשים הנזקקים לאותו מוסד. הרבי עצמו השתמט כבר שנים רבות לפני כן מלומר 'בית חולים' (והיה מתבטא: 'בית הרופאים' או 'בית הרפואה').
הרבי מתייחס לכך גם בכמה מאיגרותיו. באחת מהן הוא כותב: "אין דעתי נוחה מהתואר 'בית חולים', שהרי הכוונה והמטרה והתוכן והעיקר של בית כזה לשמש בית רפואה על-ידי רופאים שתפקידם לרפאות". במכתב אחר (אל סופר נודע), מוסיף הרבי כי ההימנעות מהשימוש בשם 'בית חולים' נובעת גם מן הצורך לדבר בלשון נקייה.
בהקשר זה יצוין אף כי הרבי העניק תרומה כספית למייסד 'מעייני הישועה', הד"ר רוטשילד, תוך בקשה מיוחדת לקרוא למקום 'בית רפואה' – כתובת שאכן מתנוססת לתפארה על חזית הבניין, בואכה בני-ברק.
*
מעיד הרב יעקב שוויכה כי כמה וכמה פעמים שמע מפה קודשו של הרבי, שבהתייחסו לפרשיות 'תזריע' ו'מצורע' התבטא: "פרשת תזריע והפרשה שאחריה", זאת בכדי שלא להוציא מפיו את המלה 'מצורע' (וראה ליקוטי-שיחות, א, עמ' 239).
*
סיפר הרב יהודה-לייב שפירא, מה'חוזרים' ב-770 ומניחי ה'הנחות' מהתוועדויות הרבי, שבשעה שהעבירו להגהתו של הרבי 'הנחה' מאחת השיחות, מחק הרבי קטע שלם שיכול להתפרש כ'פסק דין' הממעט בברכתן של ישראל, וכתב: "יישרף הנייר ולא ייאמר"!
*
הזכרנו קודם לכן את העובדה המפליאה, שהרבי עיקם בלשונו אפילו בציטוט של פסוקים ומאמרי רז"ל, כדי 'לעקוף' ביטויים ש'אינם טובים' ולשמור על 'לשון נקייה' בתכלית.
לפנינו שתי דוגמאות מופלאות, שתיהן ממאמרי חסידות מתחילת שנת תש"מ.
הקטע הראשון הוא מהמאמר 'שובה ישראל' שנאמר בשבת-תשובה, ובו הובא פעמיים לשון הפסוק "אנוכי אנוכי הוא מוחה פשעיך למעני"; בשתי הפעמים הקיף הרבי – הקפה לשם השמטה – את התיבות "מוחה פשעיך" (הקיף ולא מחק, שהרי אלו תיבות מתוך מקראי קודש!) וכתב תחתיהן: "גו'". בשולי העמוד הוסיף הרבי בגוף כתב-יד-קודשו: "בכיוון לא אמרתי זה" – בכוונת מכוון לא הוציא הרבי מפיו את הביטוי שיש בו אזכור לפשעיהם של ישראל!
כמובן שכך נדפס אחר-כך במאמר (ספר המאמרים – מלוקט, א, עמ' שמו): "אנוכי אנוכי הוא גו' למעני גו'".
בקטע השני (מאמר 'בסוכות תשבו', אור לי"ג בתשרי) הובא מאמר רז"ל על הפסוק "פתי יאמין לכל דבר", שדרשוהו על משה רבינו ע"ה.
כאן הקיף הרבי את המלה "פתי" וביאר בגוף כתי"ק: "בכיוון לא אמרתי תיבה זו" – שינה בלשונו מפני כבודו של משה רבינו!
בקיצור לשון זה מופיע הפסוק במאמר המוגה (שם, עמ' שנו): "שאמרו רז"ל 'יאמין לכל דבר' זה משה רבינו"...
*
והרי כמה דוגמאות המקשרות בין הקפדתו המיוחדת של הרבי על 'לשון נקייה' ובין אהבתו הנודעת לכל יהודי ויהודי באשר הוא:
הימנעות הרבי משימוש בביטוי 'יהודי חילוני' מן המפורסמות היא. דרך-אגב, יש לציין בסיפוק רב כי כיסודות וכרעיונות רבים במשנתו של הרבי, גם זהירות זו אומצה בשנים האחרונות על-ידי חוגים רבים ביהדות הנאמנה.
באחת מהתוועדויותיו (י"ב בתמוז תשל"א) אמר הרבי: "כשמתבטאים על יהודי 'חילוני' – אין כזו מציאות של יהודי! באם הוא יהודי, בראו הקדוש-ברוך-הוא באופן של 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש'".
בעניין זה כותב הרבי לאחד משרי ממשלת ישראל (אייר תשל"ב): "כאן המקום איתי לעמוד על הביטוי במכתבו, שנשנה בכמה מקומות, ביטוי אשר תמיד עורר תימהוני. כוונתי להניגוד 'חילוני ודתי', שהרי המושג 'חול' ניגודו הוא 'קודש'... איני מאמין שיש מבני ובנות ישראל מי שהוא חילוני במובן שמשתמשים בו עתה, כלומר מציאות חילונית, שהרי הוא בן וחלק מגוי קדוש, אלא שיש מהם עוסקים בענייני חול, ויש... בענייני קודש, ויש... בחולין על טהרת הקודש".
*
בהזדמנות אחרת, כאשר דיבר על "אהבה פנימית ועצמית" לנשמות ישראל, כולל אותם הנמצאים באותה התוועדות שבה נאמרו הדברים ואלו הנמצאים "בכל מקום", "במקום שני" "במקום שלישי" וכו', הטעים הרבי ואמר: "בכוונה אין מזכירים הלשון "במקום אחר" – משום שיהודי אינו מצוי במקום אחר. יהודי נמצא בכל מקום שבו נמצא 'הוא מקומו של עולם'"...
*
כאמור, בחרנו הפעם להתמקד דווקא בדברים ה'קטנים' וה'פשוטים' שראינו אצל הרבי. והלוא כבר ציטטנו לעיל מדבריו הקדושים של הרבי עצמו: "'לא ברעש השם', אלא בעניינים 'פשוטים' דווקא, בקול דממה דקה... תמן קא אתי מלכא!".
 
 להכנת רשימה זו נסתייעתי ברשימותיהם של הרב יהושע מונדשיין, הרב אהרון שפירא והרב מרדכי-מנשה לאופר.