פסוקי דזמרה
האנרגיה של האנרגיה...
לאחר כל ההכנות לתפילה, כולל אמירת "הודו לה'" המסמלת את ההודאה וההתבטלות של היהודי לאמת האלוקית, מתחילה התפילה עצמה, השלב של ההתבוננות בגדולת ה' המתחיל באמירת פסוקי דזמרה. באופן כללי, עניינם של פסוקי דזמרה הוא להתבונן ולראות כיצד כל הנבראים משבחים ומהללים את ה' – "הללו את ה' מן השמים, הללוהו במרומים, הללוהו כל מלאכיו, הללו את ה' מן הארץ, תנינים וכל תהומות". אפשר לומר, שכל הבריאה מוזכרת במזמורים אלה. אבל פתיחתם של פסוקי דזמרה היא בברכת "ברוך שאמר והיה העולם", שעניינה הוא ההתבוננות בנושא הכללי של התהוות כל העולם מאמירה אחת של הקב"ה. להפנים את ההכרה שבכל נברא יש כוח אלוקי שהוא עיקר מציאותו וקיומו של הנברא.
בכך מסבירה החסידות את הפסוק "ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע, ובחרת בחיים". לכאורה אינו מובן: בשביל מה צריכה התורה לתת ליהודי את ההמלצה לבחור בחיים, וכי מיהו האדם שלא יבחר בחיים?
אלא שאין המדובר כאן בחיים גשמיים כפשוטם, אלא על חיים רוחניים אמיתיים שהם מקור החיים. מקור החיות של כל נברא, מכל ארבעת הסוגים – דומם, צומח, חי ומדבר הוא הכוח האלוקי המחיה אותו. וכפי שמפרש אדמו"ר הזקן את הכתוב "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם": האדם חי לא מהכוח והאנרגיה הגשמית שיש בלחם, אלא מכוח הניצוץ האלוקי המחיה את הלחם.
בימינו הדברים מומחשים היטב. פעם חשבו שמה שמזין ונותן חיות לאדם זה הלחם עצמו, עצם מציאותו עם כל הנפח שלו. אמנם בדורות האחרונים יודעים כולם שהאדם חי מוויטמינים ומינרלים שהגוף זקוק להם הנמצאים בלחם ובשאר מאכלים, והם המזינים את האדם. אם יהיה מצב שיוציאו מהמאכלים את הוויטמינים וירכזו אותם לבדם – לא יהיה צורך בכל סוגי המאכלים השונים שהאדם אוכל. אם כן מובן שאין זה הלחם עצמו המזין אלא המינרלים והוויטמינים שבו.
אבל האמת היא שגם הוויטמין והמינרל לא יכול להחיות מכוח עצמו. גם הוא מצד עצמו אינו אלא חומר גשמי חסר חיות. כל האנרגיה שלו נובעת אך ורק מהכוח הרוחני-אלוקי המלובש בו. ובמלים פשוטות: האנרגיה של כל האנרגיות זו החיות האלוקית המלובשת בכל נברא פרטי.
וזהו הפירוש בכתוב "ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע, ובחרת בחיים": "חיים" היינו החיות האלוקית שבדברים הגשמיים, ו"מוות" זה הנברא הגשמי כפי שהוא מצד עצמו. הגשמיות מצד עצמה היא חסרת חיים, היא אינה מציאות אמיתית. והראיה – מיד בהסתלקות החיות האלוקית מהנברא תתבטל מציאותו. ועל זה מצווה אותנו התורה: "ובחרת בחיים" – לחפש את ה"חיים" ו"הטוב" שבדבר הגשמי. שהאדם לא יחפוץ בגשמיות מצד עצמה, בתענוג שבדבר הגשמי, אלא ישתמש בו אך ורק לשם-שמים. כדי שיהיה לו כוח ללמוד, להתפלל ולקיים מצוות.
וזהו תוכן ההתבוננות של "ברוך שאמר" – להתבונן במקור החיים האמיתי של הבריאה, שאינו אלא אמירה של הקב"ה, ואילו לבריאה מצד עצמה אין שום מציאות עצמאית.
נקודה זו חוזרת על עצמה גם בהמשך פסוקי דזמרה. "כי הוא ציוה ונבראו", "כי הוא אמר ויהי", ועוד כמה וכמה פסוקים המבטאים נקודה זו שהקב"ה הוא שמהווה ומחיה את כל הבריאה מאין ליש.
לזמר עריצים
הפירוש הפשוט של 'פסוקי דזמרה' הוא מלשון זמר ושבח לקב"ה. אבל יש בזה פירוש פנימי יותר: "זמרה" מלשון "לזמר עריצים", להכרית את החוחים והקוצים של הנפש-הבהמית. וכמו שאומרים במפורש בפסוקי דזמרה: "רוממות א-ל בגרונם וחרב פיפיות בידם – לעשות נקמה בגויים". יש כאן מטרה מיוחדת להכרית את "יניקת החיצונים", ולהוציא את החיות האלוקית מרשות ה'קליפות'.
מדוע ביטול היניקה של החיצונים נמשל לכריתת קוצים? כשם שהחוחים והענפים היבשים מפריעים לענפים החיים והבריאים לצמוח כראוי ורק על-ידי כריתתם מתאפשר המשך הגדילה, כך גם באדם, שנמשל לעץ השדה, יש בחינה של קוצים וחוחים המעכבים את צמיחת האילן שבו, ועל-ידי אמירת פסוקי דזמרה הוא מכרית אותם ומאפשר לענפים הטובים להתפתח.
בתורת החסידות מוסבר, שחוחים וקוצים הם דברים שאין בהם ממש. אין בהם שום מהות עצמאית אמיתית. ועל-דרך זה ברוחניות – עניינם של החוחים והקוצים הוא אותם דברים ריקים מתוכן, שעלולים להפריע להתגלות נפשו-האלוקית של היהודי. הכוונה היא לדברים בטלים, ליצנות וכיו"ב שאין בהם ממשות, ובכל זאת הם מגשמים את הנשמה, ומוציאים מהאדם את החיות וההתלהבות מרוחניות. יתירה מזו, דברים בטלים עלולים לעורר מחשבות זרות המבלבלות את האדם בעבודתו.
וזוהי תפקידה של ההתבוננות בפסוקי דזמרה, להביא למצב של "יתפרדו כל פועלי און" והקוצים והחוחים יתבטלו וייעלמו. ועל זה אנו אומרים "רוממות א-ל בגרונם וחרב פיפיות בידם": ההתבוננות בגדולת ורוממות האין-סוף, מכריתה ומכלה את הרע שמסביב. משל לאדם שנכנס להיכל המלך, שעוד לפני ראיית המלך בפועל, עצם ההכרה ברוממות הכללית של המלך מראיית היכלו, פועלת בו ביטול והתנתקות מענייניו הקודמים. אמנם העמידה לפני המלך עצמו היא בשלב מאוחר יותר בתפילה, בתפילת שמונה-עשרה, אבל בפסוקי דזמרה ההתבוננות ברוממות האין-סוף מכניסה את האדם להיכלות של המלך, ודבר זה עצמו משפיע על האדם התנתקות מסוימת מענייניו הגשמיים.
כאשר אדם מתבונן כדבעי בכך שהבריאה מתהווה בכל רגע מאין ליש, הדבר פועל עליו התפעלות גדולה מאוד ועל-ידי כך האדם מתחיל להתרומם מעל החומריות שלו. אמנם הוא עדיין לא התהפך לגמרי עד שאין לו רצון בדברים הגשמיים, אבל הוא מרגיש שהוא נמצא בעולם נעלה יותר. דבר זה הוא הכנה לכך שבהמשך התפילה, בברכות קריאת-שמע, ההתבוננות באלוקות תפעל בו שינוי פנימי ואמיתי יותר.
ברכות קריאת שמע
עשבים ומלאכים, קווים ומפות
אחר-כך מגיע השלב של "ברכות-קריאת-שמע". בחלק זה של התפילה ההתבוננות היא בביטול המלאכים לקב"ה. להתבוננות בעניין זה יש השפעה פנימית יותר על נפשו-הבהמית של האדם כיוון ששורשה של הנפש-הבהמית הוא במלאכים העליונים, אם-כן כשמסבירים לאדם שאפילו השורש של הנפש-הבהמית בטל לגמרי לקב"ה, זה משכנע ומחייב גם אותו, את הנפש-הבהמית שלו, להתבטל לקב"ה ולהיות 'כלי' לקבלת האור האלוקי.
מה פשר העניין שהמלאכים הם השורש של הנפש-הבהמית?
בתורת החסידות מבואר, שכל הנבראים הגשמיים נשתלשלו למטה מנבראים עליונים רוחניים יותר. לכל דבר גשמי יש שורש פרטי למעלה בעולם עליון יותר, ושורש הפרטים של עולם עליון זה הוא בעולם גבוה עוד יותר – "גבוה מעל גבוה שומר".
השורש הראשון והכללי של כל הנבראים הרוחניים והגשמיים הוא – ספירת המלכות שנקראת דבר ה'. בספירת המלכות כלולים השורשים של כל הנבראים. במלכות יש את השורש של האבן והסלע, השושנה והעשב (ולכן מצינו בספרים שספירת המלכות נקראת בשמות רבים).
[דרך אגב, עניין זה קשור לשיטתו המחודשת של הבעש"ט בעניין השגחה פרטית. ההדגשה שנמסרה בשם הבעש"ט בעניין זה היא על כך, שבכל נברא בעולם יש כוונה אלוקית כלשהי. בכל פרט ובכל עניין יש אינטרס אלוקי. אי-שם באמצע היער צומח לו עשב והרוח מזיזה אותו למעלה ולמטה, למזרח ולמערב, לדרום ולצפון – כל זאת משום שכך גזרה חכמתו של הקב"ה, שעשב פלוני ינוע כך וכך פעמים במשך זמן קיומו לכיוון צפון, דרום ושאר רוחות. ואף גם זאת גזרה חכמתו יתברך – מה יעלה בסופו של אותו עשב, האם בהמה תאכל או תרמוס אותו, האם יירקב או שיאבד בצורה אחרת. וכל הפרטים האלה נוגעים להשלמת הכוונה הכללית של עשיית עולם-הזה לדירה לו ית'.
יש מגדולי ישראל שחלקו על שיטה זו וסברו שההשגחה היא רק על כללות המין של העשב, אבל על פרטי המין אין השגחה. קיום הפרטים כולם נובע מכך שיש צורך בקיום המין בכללותו – דבר המכריח את קיומם של הפרטים, אבל אין השגחה וכוונה אלוקית בכל אחד מהפרטים מצד עצמו. לשיטתם, אין הכרח לומר שכל תנועה של כל עשב פרטי נוגעת להשלמת הכוונה העליונה. וזהו החידוש של שיטת הבעש"ט – שכל פרט של כל עשב פרטי משלים את כוונת הבריאה הכללית.
ולכאורה הדברים אכן מתמיהים: לשם מה צריך הקב"ה לצמצם את עצמו ולחשוב על התנועות של העשב הקטן? מדוע חשובות כל-כך תנועות אלה? ומה יקרה אם אותו העשב יעשה תנועה אחת פחות או תנועה אחת יותר?
אפשר להמחיש קצת את הדברים ולקרבם אל שכלינו באמצעות משל ממפת כדור הארץ. על המפה משורטטים קווים ועיגולים שונים. כל קו בצבע כחול רומז לנהר גדול, וכל עיגול המשורטט בצבע שחור רומז למדינה או עיר. אדם שאינו מבין מהי מפה, מביט בה ורואה ציור יפה של קווים המשורטטים בצבעים יפים. לפי הבנתו, אם יהיה בציור הזה עיגול אחד פחות, לא יחול שום שינוי משמעותי. הציור הכללי יישאר פחות או יותר כפי שהיה, ואדרבה אולי כציור יפה זה ייראה טוב יותר. כל זאת הוא כאשר מסתכלים על המפה כציור יפה ותו לא. אזי שינוי קטנטן בעיגול זה ושינוי נוסף בעיגול אחר באמת לא מעלה ולא מוריד. אבל כאשר מבינים ששרטוט המפה אינו אלא סימן לשטחה של מדינה או יבשת, אזי מחיקת עיגול קטן משמעותה מחיקת מדינה שלימה מן העולם...
וכמו-כן בנמשל. כל פרטי הנבראים שבעולם-הזה, כל העשבים למיניהם עם כל תנועותיהם וגלגוליהם, ועל-דרך זה כל פרטי שאר הדומם, צומח, חי ומדבר – הם כמו מפה של עולם עליון יותר. כולם הם ביטוי של מושגים מהעולמות העליונים וכל פרטי עניינם באים כהמשך לאותו שורש רוחני. וכשם שבמפה השרטוטים נראים לאדם מן הצד כציור יפה בלבד, כך גם כל פרטי הנבראים נראים בעינינו כמציאות עצמאית, מעניינת ככל שתהיה, אבל חסרת משמעות ותוכן רוחני. אמנם האמת היא, שכל עשב הוא ביטוי של המזל המכה בו ואומר לו גדל, ושורשו של המזל הוא בעולם רוחני נעלה עוד יותר, וכך "גבוה מעל גבוה שומר". אם-כן 'מחיקת' עשב אחד בעולם הזה עשויה להיראות כדבר אפסי וחסר משמעות, אבל האמת היא שהעשב הוא חלק ממפה שמסמלת עולם עליון יותר, וכל תנועה שלו מסמלת משהו שקורה למעלה אצל המלאכים].
קל-וחומר מהמלאכים
ועל-דרך זה בנוגע לנפש-הבהמית, שיש לה שורש בעולמות הרוחניים עד ששורשה הראשון הוא במלאכים העליונים.
אם-כן כאשר האדם מתבונן בכך ששורש נפשו-הבהמית הוא המלאכים העליונים העומדים בדביקות תמידית ומוחלטת באלוקות, אזי גם נפשו-הבהמית, שלאחר ריבוי השתלשלות נתהוותה משורש עליון זה, גם היא צריכה להיות בביטול ודביקות בה'.
עליו להתבונן בכך שהכוח הרוחני שהוא המהות הפנימית של נפשו-הבהמית, שורשו ומקורו, משיג את גדולת הבורא ואומר ברשפי-אש "קדוש, קדוש, קדוש ה' צבאות, מלוא כל הארץ כבודו" ומתבטל לגמרי לקב"ה. המלאכים משיגים את קדושת הבורא, איך שהאין-סוף מובדל ומרומם לגמרי מהבריאה ולכן הם מתבטלים אליו לחלוטין.
ואזי ישא האדם קל-וחומר בעצמו: ומה אם שורשה של הנפש-הבהמית בטל לאלוקות – הנפש-הבהמית שאינה אלא הסתעפות מצומצמת משורשה העליון, על-אחת-כמה-וכמה שהיא צריכה להתבטל לאלוקות לגמרי. יתירה מזו, עצם העיסוק של האדם בהבנת הביטול של שורש נפשו-הבהמית, יפעל ממילא ביטול בנפשו גם כפי שהיא מלובשת בגוף כאן למטה. זהו אחד העניינים העיקריים של ברכות-קריאת-שמע – להתבונן באופן הביטול של המלאכים בכדי לעורר על-ידי כך התבטלות פנימית בנפש-הבהמית שבאדם.
הברכות של קריאת-שמע
ברכות-קריאת-שמע ניתקנו על-ידי חכמים בשייכות לקריאת-שמע. וכשמם: "ברכות-קריאת-שמע". שואל על כך אדמו"ר הזקן בתניא פרק מט, מדוע הן נקראות כך? מהי שייכותן של ברכות אלו לקריאת-שמע? השייכות בין ברכת התפילין למצוות תפילין מובנת – נוסח הברכה הוא "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להניח תפילין"; על-דרך זה בנוגע למצוות ציצית – "להתעטף בציצית" וכיו"ב בשאר מצוות, מה-שאין-כן ברכות-קריאת-שמע אינן שייכות לכאורה לקריאת-שמע ומדוע אם-כן נקראות הן כך?
הברכות "יוצר אור" ו"אהבת עולם" עוסקות בתכנים שאינם קשורים לכאורה לקריאת-שמע. בברכת "יוצר אור" מדובר על כך שהקב"ה מאיר לעולם, ויש בה גם נוסח של בקשת רחמים -"ברחמיך הרבים רחם עלינו". אחר-כך ישנו תיאור ארוך של עבודת המלאכים, איך שהם אומרים "קדוש" ו"ברוך" וכו'. ובברכת "אהבת עולם", אנחנו מספרים איך ה' אוהב אותנו אהבת עולם, שוב מבקשים רחמים בנוגע לפרטים שונים, ושוב מספרים שהקב"ה בחר בנו מכל העמים וכו'. איך כל זה קשור לקריאת-שמע?
מבאר על כך אדמו"ר הזקן, שהברכות הללו באות בשביל לתת קיום לקריאת-שמע. כלומר, על-ידי ההתבוננות בתוכנן של ברכות אלו, קריאת-שמע שאחר-כך היא באופן אמיתי וחזק יותר. ולכן נקראו ברכות אלו בשם "ברכות-קריאת-שמע" כיוון שהן הכנה לקיום הקריאת-שמע וחיזוק עניינה.
קריאת שמע
מסירת-הנפש – "באחד"
להבנת העניין טוב יותר, עלינו להקדים ולהבין את עניינה של קריאת-שמע – "למסור נפשו באחד". הקשר בין "אחד" למסירות-נפש הוא, כמבואר בספרים, שההתבוננות במילה "אחד" צריכה להיות בכך שכל המציאות של האות חי"ת, המסמלת את כל מה שקיים בשבעת הרקיעים ובארץ, וכל המציאות של האות דל"ת, המסמלת את ד' רוחות העולם – הכול כאשר לכול נובע ובטל לאות הראשונה – האל"ף, בחינת "אלופו של עולם".
בתורת החסידות, סוגיא זו של אחדות ה' נחלקת באופן כללי לשתי דרגות הנקראות בלשון הזוהר "יחודא עילאה" ו"יחודא תתאה". דרגת "יחודא עילאה" מבוארת בפסוק "שמע ישראל", ודרגת "יחודא תתאה" מרומזת בפסקה "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
הדברים מבוארים בהרחבה בתורת החסידות, ותמצית העניין היא, שמצוות האמונה באחדות ה' היא לא רק לדעת שיש בורא אחד ולא שניים ח"ו, אלא מצוות האמונה בה' אחד באה ללמדנו שלא נחשוב שהקב"ה ברא את העולם לפני כמה אלפי שנים ומאז העולם הוא מציאות קיימת מצד עצמה ח"ו, אלא שבכל רגע ורגע העולם מתהווה מחדש מאין ליש. הבנה זו מובילה למסקנה שבעצם העולם אינו מציאות נפרדת מהבורא יתברך אלא בטל לגמרי לגביו.
זוהי הדרגה התחתונה באחדות ה': לאחר שמתבוננים באופן התהוות העולמות בדרך של 'יש מאין', נהיה ברור שאין זאת שהקב"ה ברא את הנברא לפני זמן רב ואחר כך הנברא ממשיך להתקיים בכוח עצמו, אלא הנברא זקוק תמיד לכוח האלוקי שיהווה אותו מאין ליש. אחדות זו נקראת בלשון הזוהר בשם "יחודא תתאה", ובלשון החסידות בשם 'ביטול היש'.
אבל יש דרגה נעלית יותר הנקראת בשם "יחודא עילאה", הדרגה העליונה באחדות ה':
לא רק שלעולם אין שום מציאות עצמאית מצד עצמו, אלא כל הצמצום באור האלוקי המאפשר את התהוות העולם מספירת המלכות אינו אלא לגבינו, ואילו כלפי הקב"ה – הצמצום אינו מסתיר. הבריאה מתהווה מגילוי מידת המלכות של הקב"ה. ומכיוון שמידת המלכות היא חלק מעצמותו יתברך ומאוחדת איתו, נמצא שכל הצמצומים וההסתרים הם רק לגבינו, אבל לגבי הבורא לא קיים שום העלם והסתר.
וכפי שמוסבר בתניא (פרקים כ-כא), שאצל בשר-ודם, הדיבור נבדל ממנו ויוצא החוצה ואז הזולת שומע אותו, משום שהנפש מובדלת מכוח הדיבור שלה. אבל אצל הקב"ה, הרי "לית אתר פנוי מיניה" (=אין מקום שהוא לא נמצא בו), וממילא הדיבור אינו דבר נבדל ממנו, אלא נמצא בתוכו וכלול בו. כשם שדיבורו של האדם, לפני יציאתו החוצה, היה כלול בתוך הנפש ולא היה נפרד מהאדם, כך זה אצל הקב"ה גם לאחר שהוא מדבר. כלומר, גם לאחר שהדיבור יוצא מן הכוח אל הפועל הוא בעצם נשאר כלול בעצמותו של הקב"ה.
המסקנה העולה מכך היא, שבכל מקום ומקום נמצא הקב"ה עם כל עצמיותו, שהרי לגביו הצמצום אינו מסתיר. כלומר, השייכות של העולם היא לא רק לבחינת האלוקות שהצטמצמה בכדי להוות את הנבראים (ספירת המלכות כפי שהיא לגבינו), אלא האמת היא שהקב"ה עם כל עצמותו כפי שהוא למעלה מהצמצום, נמצא בכל מקום ובכל עניין. אם-כן הכול בטל לחלוטין. לא רק שאין לעולם מציאות עצמאית אלא הוא בטל לגמרי, "כולא קמיה כלא חשיב".
לאור כל האמור, מובן שההחלטה "למסור נפשו באחד" כוללת לא רק מסירות-נפש בפשטות, שהאדם יהיה מוכן להיכנס לתוך כבשן האש כדי שלא לכפור באלוקות; דבר זה נקרא 'מסירת הגוף' לא 'מסירת הנפש'. 'מסירות-נפש' פירושה ביטול מוחלט של רצונות הנפש. ביטול כל הישות של האדם כלפי האמת האלוקית.
האדם צריך להתבונן בכך שכל הרגשת הישות שלו כדבר נפרד מאלוקות נובעת רק מהצמצום וההסתר של האור האלוקי, ואם-כן עליו לבטל כל רצון הנובע מצד הרגשה זו. כיוון ש"אין עוד מלבדו", האדם מוסר ומבטל את כל הישות והאנוכיות שלו.
וזהו תוכן עניין קריאת-שמע – להתבונן באמת ש"אין עוד מלבדו" ולבטל את רצונו אל הקב"ה.
והכרה זו באחדות ה' היא היסוד להמשך העבודה של קריאת-שמע: לאחר ההתבוננות באמירת "שמע ישראל" ו"ברוך שם", היהודי יכול להגיע ל"ואהבת את ה' אלוקיך" בפועל ממש – "בכל לבבך" שפירושו "בשני יצריך", "בכל נפשך" שפירושו "אפילו הוא נוטל את נפשך", ו"בכל מאודך" שפירושו אהבה בלתי מוגבלת לאלוקות.
זהו עניינה של הפרשה הראשונה של קריאת-שמע – אהבת ה'. אחר-כך בפרשה השנייה, "והיה אם שמוע", יש דגש על יראת ה'. שמיעה קשורה ליראה, כמו שכתוב "ה' שמעתי שמעך יראתי". והפרשה השלישית היא פרשת ציצית הקשורה לקיום כל תרי"ג המצוות, כפי שנאמר בה "וזכרתם את כל מצוות ה'".
לצאת מ'טמטום הלב'
מעתה נוכל להבין מדוע קיום קריאת-שמע תלוי בברכותיה עד שהן נקראות ברכות-קריאת-שמע. כדי להצליח בעבודה הרוחנית של קריאת-שמע, אנו זקוקים להתבונן היטב בגדולת ה' (דבר שלמעשה מתחיל כבר מלימוד פנימיות התורה לפני התפילה וממשיך לכל אורך התפילה באופנים שונים כפי שנתבאר לעיל); להתבונן בעבודת המלאכים – השורש הרוחני של הנפש-הבהמית שבתוכנו ועל-ידי כך להביא אותה גם כן למצב של התבטלות; ובנוסף – מבקשים אנו רחמים רבים מאת הקב"ה.
אמנם ההתבוננות בגדולת הבורא היא הדרך לעורר את האהבה אליו, אבל לפעמים קורה שיהודי מתבונן בגדולת ה', ובכל זאת לבו נשאר אטום כאבן. בשכלו הוא מבין את כל העניינים הנפלאים, אבל על הלב שלו הדברים לא משפיעים. מצב זה מכונה 'טמטום הלב', הלב אטום וסתום.
מצב זה דומה לגלות מצרים. כאשר ההבנה נעצרת במוח, זו 'גלות מצרים' ברוחניות. 'מצרים' הוא מלשון מיצר. 'מיצר הגרון' המפריד בין המוח ללב מפריע להתבוננות בגדלות ה' להוליד מידות של אהבת ה' ויראתו. כשיהודי שקוע בתאוות האכילה והשתייה ונתון במצב של 'רתיחת הדמים' ביחס לענייני עולם-הזה – זוהי גלות מצרים ברוחניות. זהו ההפסק בין המוח ללב. הלב אטום ומטומטם.
לכן אומרים לפני קריאת-שמע את כל אותם בקשות רחמים – "ברחמיך הרבים רחם עלינו", "אבינו אב הרחמן המרחם רחם נא עלינו". אנו מבקשים מהקב"ה שירחם עלינו ויפתח את לבנו כדי שנוכל לאהוב אותו באמת.
לפי זה יובן, מדוע אנו מבקשים בברכת "אהבת עולם" "ותן בלבנו בינה להבין". לכאורה, השכל הוא זה שמבין, ומדוע מקשרים כאן את הבינה אל הלב? אלא שהבינה אמנם מתחילה במוח, אך היא מסתיימת בלב. כשאדם מבין ומתבונן כראוי, הלב שלו נגרר אחר כך והוא 'מבין' ומפנים את העניין עד שמתחיל להתרגש מכך. וזוהי בקשתנו – שההתבוננות באחדות ה' תחדור גם אל לבנו.
זהו תוכנה של ברכת "אהבת עולם": "אהבת עולם אהבתנו ה' אלוקינו, חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו". הקב"ה אוהב אותנו ומרחם עלינו מאוד, הרבה יותר מכל שאר הנבראים אפילו מהמלאכים העליונים. הקב"ה בחר דווקא בנו. דבר זה עצמו צריך לעורר אהבה עזה של האדם כלפי הקב"ה. וכפי שאדמו"ר הזקן מביא בתניא (פרק מו) משל ממלך גדול שמראה את אהבתו לאדם הדיוט ושפל אנשים, שבוודאי תתעורר בלב האדם אהבה כלפי המלך, כמים הפנים לפנים.
בהמשך הברכה מדובר על כך שהקב"ה נתן לנו את התורה והמצוות, שהם חכמתו ורצונו יתברך. וכפי שאנו אומרים בנוסח הברכות "אשר קידשנו במצוותיו", גם מלשון קדושה, "שהעלנו למעלת קודש העליון", וגם מלשון קידושין, "כאדם המקדש אשה להיות מיוחדת עמו ביחוד גמור" (תניא פרק מט). על-ידי המצוות הקב"ה מקשר אותנו אליו. מצווה מלשון צוותא וחיבור.
וכשאדם מתבונן בגדלות הבורא ועד כמה הקב"ה אוהב אותו, ומתבונן גם בכך שלמרות כל גדלותו ירד הקב"ה דווקא אלינו והוציאנו ממצרים, אזי כמים הפנים לפנים – הוא מגיע לאהבת ה'.
לכן הסיום של קריאת-שמע עוסק ביציאת מצרים. לאחר שהיהודי מתקשר לאלוקות, הוא יוצא מגלות מצרים הרוחנית. וכפי שכותב אדמו"ר הזקן בתניא (פרק מז), שבכל דור ודור ובכל יום ויום צריך אדם לראות את עצמו כאילו הקב"ה מוציא אותו היום ממצרים, ממצרי הגוף והנפש-הבהמית, על-ידי שנותן לנו עתה את התורה והמצוות ובכך מאפשר לנו לדבוק בו. הקב"ה יורד אל נשמתו של היהודי, חלק אלוקה ממעל הנמצא בתוך בית האסורים של הגוף והנפש-הבהמית, ומאפשר לו, על-ידי לימוד התורה וקיום המצוות, לצאת מהחשכה ולדבוק באלוקות.
שמונה עשרה
להרגיש כמו בעולם האצילות
אחרי העבודה של קריאת-שמע וברכותיה, מגיעים לתפילת שמונה-עשרה. בשלב זה של התפילה האדם מגיע ל'ביטול במציאות', כאדם העומד לפני המלך. הוא מרגיש שאין לו שום תחושות של עצמו. כל הרגשתו אינה אלא שהוא עומד על-יד המלך ומלבד זאת אין מאומה. אלא שכדי שאדם ירגיש באמת ביטול גמור כלפי הקב"ה בתפילת שמונה-עשרה, נדרשת ההכנה הגדולה של כל שלבי התפילה הקודמים.
עניין זה שבתפילת שמונה-עשרה האדם הוא כעומד לפני המלך, מתבטא גם בהלכה האוסרת לעסוק באותה שעה בשום דבר בעולם, כיאה למי שעומד לפני המלך, ש"מאן דמחוי במחוג קמי מלכא חייב מיתה" (מי שמראה תנועה כלשהי כשהוא ניצב לפני המלך, עונשו הוא הפך החיים). אמנם גם בקריאת-שמע ישנם דינים שונים הקשורים לקדושת חלק זה של התפילה – אסור לרמוז ולקרוץ וכו', אבל בכל זאת ישנם דברים שמותרים בקריאת-שמע ואסורים בשמונה-עשרה. כיוון שבקריאת-שמע האדם אינו עומד לפני המלך אלא הוא עדיין מתכונן לכך. דווקא בשמונה-עשרה נאסרה כל התייחסות אחרת מלבד למלך עצמו כיוון שאז זהו הזמן של העמידה לפני המלך.
[עם זאת, גם כאשר האדם מגיע לשמונה-עשרה והוא אינו מרגיש בפנימיותו 'ביטול במציאות' – על כל פנים בחיצוניות עליו להראות עצמו כעומד לפני המלך ולהתפלל שמונה-עשרה. וכפי שמבאר אדמו"ר הזקן באגרת-הקודש סימן כד: "דרך המלך להיות חביון עוזו בחדרי חדרים . . וכשעלה רצונו להתגלות לכל והעביר קול בכל מלכותו להקהל ולעמוד לפניו להראותם כבוד מלכותו ויקר תפארת גדולתו, מי שעומד לפניו ואינו חושש לראותו ומתעסק בצרכיו, כמה גרוע וסכל ופתי הוא ונמשל כבהמות נדמה בעיני כל הבריות. וגם הוא בזיון המלך בהראותו לפניו שאינו ספון בעיניו לקבל נחת ושעשועים מהביט אל כבודו ויפיו יותר מעסק צרכיו. וגם הוא מתחייב בנפשו למלך על הראות קלונו ובזיונו את המלך לעין כל רואה.
ועל זה נאמר 'וכסילים מרים קלון', כלומר אף שהוא כסיל לא יהי' מרים קלון שיהי' נראה הקלון לעין כל. ועל כן קבעו חז"ל בתפלה כאלו עומד לפני המלך, על כל פנים יהי' מראה בעצמו כאילו עומד כו' לעין כל רואה בעיני בשר אל מעשיו ודיבוריו, אף שאין לו מחשבה לכסיל".
זאת אומרת, אף-על-פי שאין מחשבה לכסיל והוא לא מרגיש בפנימיותו את הביטול במציאות של העומד לפני המלך, מכל מקום אל לו להראות זאת ברבים. לפחות בחיצוניות עליו להראות את עצמו כאילו הוא בטל לקב"ה].
כפי שהוזכר בגיליון הקודם, התפילה היא סולם שמוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. התפילה היא סולם ארוך מעומק תחת אל עומק רום הכולל שליבות רבות. באופן כללי, בספרי הקבלה מחלקים את התפילה לארבע שליבות כלליות: עד "ברוך-שאמר" כנגד עולם העשייה, מ"ברוך-שאמר" עד ברכות "יוצר אור" – עולם היצירה, מברכות "יוצר אור" עד שמונה-עשרה – עולם הבריאה, ושמונה-עשרה כנגד עולם האצילות. דבר זה תואם את המבואר לעיל שתפילת שמונה-עשרה היא 'ביטול במציאות', "כעבדא קמיה מריה".
שהרי ככל שמתעלים לעולם גבוה יותר, כך גם דרגת הביטול של האדם גבוהה יותר. זוהי המטרה של עבודת התפילה, שהאדם יתעלה בדרגות הביטול שלו לקב"ה, זו למעלה מזו, עד לדרגה הנעלית ביותר שהיא 'ביטול במציאות', הביטול של עולם האצילות שנקרא "עולם האחדות". עולם האצילות הוא למעלה מגדר 'יש'. באצילות מורגש שהכול הוא אלוקות, ואין שום מציאות של ישות ופירוד.
עניין זה קשור גם לתוכנן של שמונה-עשרה הברכות של התפילה. נוסח הברכות "ברוך אתה ה'" רומז לעניין המשכת האלוקות למטה. "ברוך" הוא מלשון המשכה, כמו "המבריך את הגפן". אנו מבקשים לפעול שהאור האלוקי יומשך בהתגלות למטה. ח"י הברכות שבשמונה-עשרה פועלות את גילוי האור האלוקי והורדתו למטה. והגילוי למטה הוא על-ידי כך שהקב"ה "רופא חולים" ו"מברך השנים" וכן הלאה. אלו הם הכלים שבהם מתבטאת ההתגלות האלוקית למטה. כשאנו רואים שבני-אדם מתרפאים ממחלתם זהו ביטוי של האלוקות בעולם-הזה. כך גם לגבי פרנסה ויתר הברכות. כלומר, העיקר אינו העניין הגשמי הפרטי, אלא עצם ההתגלות האלוקית בעולם-הזה שנעשית על-ידי פעולות אלו. כאשר יהודי אכן בטל במציאות כעבד לפני המלך, אזי הגשמיות שלו היא לא יותר מאשר כלי שבו מתבטאת ההתגלות האלוקית.
זוהי העבודה של שמונה-עשרה: לבקש את ההתגלות האלוקית בתוך הפרטים הגשמיים.
ונמצא, שבשמונה-עשרה יש שני עניינים מקבילים – ביטול מוחלט לאלוקות מצד אחד, והמשכת אלוקות בתוך המציאות הגשמית מצד שני. והא בהא תליא: על-ידי בקשת צרכיו בברכות שמונה-עשרה מתוך ביטול, נמשכת חיות חדשה לכל העולם.
