נישואיו של רבי לוי יצחק עם הרבנית חנה התקיימו בי"ג בסיון תר"ס בעיר ניקולייב. הצעת השידוך בין רבי לוי יצחק, לבין הרבנית חנה לבית ינובסקי - היתה של כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב.
רבי לוי יצחק התגורר בעיר ניקולייב כשהוא סמוך על שולחן חותנו, קרוב לעשר שנים, עד לשנת תרס"ט, אז נתמנה, בברכתו ובעידודו של הרבי הרש"ב, לכהן כרבה של העיר יקטרינוסלב, לימים דניפרופטרובסק.
כשנתיים לאחר נישואיו, ביום שישי י"א בניסן תרס"ב, נולד בנו בכורו, כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זי"ע.
לא כאן המקום להרחיב את היריעה על שנות ילדותו של הרבי, הדברים מלוקטים עלי ספר במקומות רבים. במסגרת רשימה זו נתמקד רק בקשר שבין הרבי ואביו הגדול.
בהזדמנות מסויימת סיפרה הרבנית חנה, אמו של הרבי: "בעלי ציווה עלי ליטול את ידיו של התינוק בכל עת שיתעורר משנתו וירצה לאכול - החל מיום לידתו. מה שאין כן אצל שאר הבנים. כנראה - אמרה הרבנית - שהיתה זו הוראה מכבוד קדושת אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע".
באותו יום שישי י"א בניסן תרס"ב, שיגר הרבי הרש"ב ששה (!) מברקים מליובאוויטש לניקולייב, ובהם ברכות ואיחולים ללידת התינוק, וכן שאלות והדרכות שונות הקשורות בהולדת הרך וחינוכו.
חגיגת הבר מצוה
ביומן זיכרונותיה של הרבנית חנה, הרואה אור לאחרונה, מספרת היא על חגיגת הבר מצווה של הרבי:
"בחגיגת הבר מצוה שלו... נשא שתי דרשות - בנגלה ובנסתר. בחגיגה השתתף ציבור גדול מאוד... חגיגת הבר מצוה התקיימה בשבת וההתוועדות נמשכה עד אחרי ההבדלה. אני עצמי לא הייתי בחדר שבו נישאו הדרשות, אבל הכל התהלכו בהתפעלות מתוכנן, התפעלות שלא ניתן לתאר. אני זוכרת שהמהנדס פאליי - הוא היה מוכשר מאוד וידע ללמוד היטב ובחריפות - ניגש אלי: "זו לי פעם ראשונה בחיי - אמר - שאני שומע דברים שכאלה מפי נער בגיל זה".
"לאחר מכן אביו של בר המצוה דרש ממנו שיבטיח לו דבר מה - אני עצמי לא נכחתי שם - ולא בקלות רבה הוא הסכים לכך. יצאו מן החדר אנשים מבוגרים וצעירים, שומרי מצוות ושאינם כאלה, בפנים בוכיות. שררה שם מין אוירה שאין בפי מילים לתאר. הדבר נמשך שעות רבות, עד שבסופו של דבר נתן בר המצוה את תשובתו החיובית.
"לאחר מכן יצאו הכל יחד בריקודים, בפנים בוכיות אך מלאות שמחה, כביכול עברו כולם לעולם אחר".
אב ומורה
לא פעם, כאשר רבי לוי יצחק התייעץ עם הרבנית בעניין מסויים - היתה מעירה: "יש לשמוע מה דעתו של מענדל, יש לו הגיון בריא". היא אף התבטאה ואמרה פעם "בעלי הרב לא אהב אותו כאהבת אב אל בן גרידא, אלא הוא העריכו והתחשב בדעתו בענינים שונים, עוד מילדותו".
המלמד של הרבי, הרב זלמן וילנקין סיפר, כי באחד מימי השבת קודש, כאשר רבי לוי יצחק דיבר בפני הקהל בתורת הנסתר, העיז אחד הנוכחים לשאול אותו - בפני מי הוא אומר כל זאת, הרי אין כאן איש אשר יבין את דבריו. נענה רבי לוי יצחק ואמר: שם, בפינה, ישנו בחור אחד אשר הוא מבין את כל מה שהנני אומר. בהצביעו לעבר בנו בכורו, הרבי.
באותה תקופה היה רבי לוי יצחק מוסר מכתבים שהריצו אליו גדולי ישראל, אל בנו הצעיר על מנת שישיב עליהם. בהזדמנות מסוימת גילה האב לאחד המתכתבים עמו, כי את התשובה לשאלתו הסבוכה ששיגר לו לאחרונה, כתב בנו הצעיר.
הרב שמואל גרוסמן סיפר, כי אחד מאנ"ש שבת פעם אצל רבי לוי יצחק ביקטרינוסלב. בסעודות שוחח רבי לוי יצחק בדברי תורה, כשהוא מדלג ממקצוע למקצוע, אלא שמפעם לפעם הפסיק את דבריו וחיכה שבנו בכורו יגלה את המראי־מקומות לדברים שאמר. בהזדמנות מסויימת פנה הלה אל רבי לוי יצחק ושאלו מדוע אינו אומר בעצמו את המקורות לדבריו? השיב לו רבי לוי יצחק: בני זה, בקיאותו חובקת עולם. וכאשר הוא מרצה את המראי מקומות - אני שומע מקורות חדשים שכשאר נשאתי את דברי לא כיוונתי בדעתי אליהם, ומתקיים בי באמת "ומתלמידי - זה בני - יותר מכולם".
לאחר שהיה הרבי בקיא וגאון בש"ס ופוסקים וגם בתורת הקבלה, ובשל הצורך להתמודד עם השלטונות לצרכי הציבור - הוחלט כי עליו לרכוש גם השכלה כללית. ההיתר התבסס על שתי האפשרויות המוזכרות בפרק ח' בספר התניא. או "כקרדום לחתוך בהן", או "שיודע להשתמש בהן לעבודת ה' או לתורתו".
כאן, בתקופה ובמעמד זה, היה צורך בשתיהן. מר ישראל אידלסון (לימים נודע כישראל בר יהודה) ששימש באותם ימים כמנהל הגימנסיה העירונית ביקטרינוסלב סיפר ברבות הימים לידידו את הסיפור הבא:
"יום אחד נגש אלי הרבי וסיפר לי כי אביו הרב קרא לו, ואמר: "כדאי לך בני ללמוד גם לימודי חול ולהתכונן לבחינות בגרות. משוכנעני כי תפיק מכך תועלת מרובה". ואולם תנאי אחד התנה האב עם בנו: מ־16 שעות לימודי הקודש ביממה - חלילה לך לגרוע בגלל לימוד החול אפילו דקה אחת. יכול אתה לעשות זאת רק על חשבון ששת השעות שנותרו לך לאכילה שינה ומנוחה. שאלתי אותו האם מתכוון הוא ברצינות לעבור את בחינות הבגרות, שצעירים בני גילו היו נאלצים להיערך להם במשך שש שנים בערך. השיב לי כי הוא מקווה לעבור זאת, אלא שביקש ממני לסייע בידו ולתת לו הכוונות כלליות. סייג נוסף אמר רבי לוי יצחק - הלימודים הכללים צריכים להיות בבית, ולא במסגרת רשמית כלשהיא. סייעתי בידו ואף הפניתיו למורים מתאימים שיכוונוהו. לא עברו ששה חודשים - והוא עמד בהצלחה מרובה בבחינות הבגרות".
בין לנינגרד ליקטרינוסלב
החל משנת תרפ"ג, אז נפגש הרבי לראשונה עם כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ, חילק הרבי את זמנו בין אביו לבין מי שעתיד להיות חותנו ורבו. באותה תקופה, כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ הכניס את הרבי אל עבודת הקודש פנימה, והרבי לקח חלק פעיל בכל מה שהתרחש אצל כ"ק חותנו.
היו אלו ימי עליית הקומוניסטים לשלטון. כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ, שדר באותה תקופה בעיר לנינגרד (היום - פטרבורג), לחם בהם ללא חת את מלחמתה של תורה, ובמקביל גם רבי לוי יצחק בעירו ניהל את מלחמת היהדות מול השלטון. הרבי היה הן כאן והן שם, הן אצל כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ והן אצל אביו. קיבל את תורתו מהם ובמקביל לזה עסק במלחמתה של תורה הן לצד אביו והן לצד כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ.
כאשר טבעת סכנת המאסר סביב כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ הלכה והתהדקה, התבקש הרבי להפחית עד למינימום עד נסיעותיו לאביו ליקטרינוסלב. היה עליו להיות קרוב אל הרבי, להיות קרוב למאורעות, לכל צרה שלא תבוא.
את ראשיתה של שנת תרפ"ז, שנת המאסר, עשה הרבי בבית אביו, ולאחר מכן - שב הרבי ללנינגרד, למוקד הפעילות. לאחר המאסר והגאולה בי"ב תמוז, כאשר הוחלט כי כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ ייצא מרוסיה, וברשימת האישים הקרובים שהוא לוקח איתו הופיע גם שמו של הרבי - נסע הרבי למפגש האחרון עם אביו.
כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ יצא מרוסיה בסוף חודש תשרי תרפ"ח, והרבי נסע לעשות את חגי תשרי במחיצת הוריו. ניתן לשער, שהרגשות אצל רבי לוי יצחק והרבנית חנה היו מעורבים. מחד - שמחה ונחת על העתיד המזהיר הנשקף לבנם בכורם, ומאידך - צער וכאב הפרידה מן הבן היקר והאהוב.
אותו חג שמחת תורה של שנת תרפ"ח בבית מדרשו של רבי לוי יצחק היה גדול ועצום, כאשר בנו בכורו של הרבי, חביבו וחביב הקהילה כולה, החדיר בכל כוחו שמחה רבה, שמחת תורה אמיתית, בנפשות כל הנוכחים, כמי שמטעינים מטען גדוש העשוי לשמש צידה לדרך ארוכה בת שנים רבות.
היה האב הגדול רוקד בהתלהבות וספר התורה בידו, ומולו מכרכר ומפזז בכל עוז בנו הרבי, הממשיך בכרכורו ופיזוזו לכבוד התורה, לכבוד ישראל, ולכבוד הקב"ה נותן התורה והבוחר בעמו ישראל - גם כשאביו חדל מריקודו מחמת עייפותו.
כמעט כל שעות היממה המשיך הרבי לרקוד, ושילב בשמחה זו את כל בני העיר, גדולים וקטנים, והשמחה גרפה אתה גם אנשים זרים.
כעבור שנים שיחזרה הרבנית חנה את זכרונותיה בפני נ. בן יוחנן:
"אף אחד מלבד בעלי ואנכי לא ידע כי בננו עומד לצאת לדרכו הרחוקה... באותו שמחת תורה התוועדו הרבה מאוד, רקדו ללא שיעור, כדי להסתיר כביכול את רגשותינו האמיתיים. התאמצנו בכל כוחותינו להיות שמחים ורעננים יותר מתמיד... הבטתי בעיני בננו וראיתי הן כמה כואב לו הדבר שעליו לעזוב אותנו... אולם הן גם אמרו, כביכול, אמא, אל תדאגי...".
היו אלו ימים גדולים לרבי ולאביו, משל אמר להם ליבם - ששוב לא יתראו פנים אל פנים. הבן השתדל לקבל ככל האפשר יותר ויותר מאביו, מורו ומדריכו מיום לידתו ועד עתה, והאב התאמץ להנחיל לבנו עוד ועוד ממורשת אבותיו הגנוזה אצלו.
ביום חמישי שלאחר שמחת תורה יצא הרבי מבית הוריו כשהוא נוסע ברכבת ללנינגרד, משם ייצא את גבולות המדינה. מעתה ואילך הקשר ביניהם יתקיים באמצעות הנייר. באמצעות מכתבים וחבילות שהרבי שיגר להוריו, ומכתבים שרבי לוי יצחק והרבנית חנה ישגרו לבנם.
חתונה ללא חתן
המכתב הראשון שיש בידינו, מרבי לוי יצחק לבנו הרבי, הוא מערב חג הפסח אחר חצות היום, של שנת תרפ"ח.
מכתב זה, וכן כל אותם עשרות מכתבים שכתב רבי לוי יצחק אל הרבי במהלך השנים - פותחים באיחולים לרגל אותו יום או מאורע, אם זה איחולים לקראת חג מסויים, כראש השנה, חג הפסח, או חג השבועות וכדומה, ואם זה מכתב לרגל מאורע בחייו הפרטיים של הרבי, כיום הולדת, יום השנה לנישואיו וכדומה. כל מכתב כזה, פותח במילים ספורות העוסקות באותו מאורע אישי או יום חג ומועד, ומיד מבאר רבי לוי יצחק את תוכן הדברים על פי תורת הנסתר, כשהוא בולל נגלה שבתורה עם הנסתר שבה למקשה אחת.
סדר רובם של המכתבים הוא, שהמכתב פותח בנושא הפרטי המדובר בו, ומיד לאחר שורה או שניים, כשרבי לוי יצחק מתחיל לבאר את הנושא על פי קבלה, הוא פותח סוגריים, כאילו אומר - כאן נצא מהנושא כפי שהוא נראה על פי שטחיות, ונרד לעמקם של דברים. והוא מרחיב ומעמיק את הנושא, ובסיום הביאור - ולעיתים הביאור מסתיים אחרי עשרה דפים או יותר - הוא סוגר את הסוגריים, וחוזר לנושא הפרטי בו הוא פתח.
בי"ד כסלו תרפ"ט הרבי נשא לאשה את הרבנית חיה מושקא, בתו של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ. החתונה התקיימה בעיר וורשא, ואילו רבי לוי יצחק והרבנית חנה - נותרו מעברו השני של מסך הברזל, בדניפרופטרובסק.
כשבוע לפני החתונה, ביום ו' כסלו, שלח רבי לוי יצחק לבנו שני מכתבים באותו היום, מכתבים המלאים הן ב"אותיות של קבלה" על משמעות יום הנישואין, והן בשפע של ברכות הנובעות מלב מתגעגע. את אחד המכתבים הללו מסיים רבי לוי יצחק במילים: "אביך אשר נפשו קשורה בנפשך...".
למחרת היום, בז' כסלו, שולח רבי לוי יצחק מכתב לרבי ובו הוא כותב לו: "בני החתן יחיה, קנה בעד הסכום אשר כתבתי לך, בשביל הכלה שלך תחיה, מתנה טובה ומהודרה, מתנה אשר מוכשרה ומוצאת חן בעיניכם, ואמור לכלה תחיה בשמנו, כי תשא את המתנה בחיים ובשלום, בגילה ושמחה, זי זאל דאס פארניצין געזונדער פרייליכער הייט [שתשתמש בזה בבריאות ובטוב לבב], עמך יחד, מתוך הרחבה עושר ואושר בגוף ונפש, כחפץ אבותיך, האוהבים אתכם ומצפים לראות מכם אך טוב וחסד כל הימים".
באותם הימים שולח לו אביו מכתב נוסף ובו שורה של הוראות פרטיות מה לעשות בימי ההכנה לחתונה: מה עליו ללמוד, מה לומר ב"מי שברך" בעת שיעלה לתורה, כוונות הטבילה במקווה ביום נישואיו, סדר התפלה ליום הנישואין, מה ללבוש בעת החופה, מה עליו לחשוב בעת החופה ועוד.
את המכתב הזה הוא מסיים במילים: "נא מחמד נפשי עשה ככה, ויוטב לך כל הימים, כחפץ אוהבך אהבת נצח ובלי מצרים, חפץ באשרך והצלחתך תמיד כל הימים".
ביום החתונה עצמו, ביום י"ד בכסלו, שיגר רבי לוי יצחק מברק לבנו הפותח במילים "ממעמקי תעלומות לבבי הנני מברכך בני אהובי מחמדי ליום חתונתך עם בת גילך חיה מושקא יחיו למזל טוב, השם אלוקי אבותינו הקדושים אשר בזכותם אנו חיים, יפרוש עליכם סוכת שלומו ויהיה הבנין שלכם עדי עד ... אביך אשר הוא איתך עמך ממש".
דודו של הרבי, רבי שמואל שניאורסהן זצ"ל, כותב לרבי על מברק זה:
"ודע יקירי שבעת כתבו הטעלעג' [המברק] הגדולה, המתחלת "ממעמקי תעלומות לבבי וכו'" ביום חתונתך, ושאנכי כתבתיה אחר כך באותיות לאטין ושלחתיה - היה כתובה בדמי לבבו ממש ובדמעות זולגות ואת כל לבו שפך במילים הללו, והלוואי יהיה כן כמו שנאמרה באמת. הנני מודיעך זה כדי שיהיה לך לזכרון ואל תחשבנה כשאר הטעלעג' אם שמורה היא איתך, כי גם אני לא אשכח את הרגעים האלו ולא יסורו ממני כל הימים. כל אהבת האב והאדם הגדול והרגשות היותר פנימיות מהיחידה שבנפש נשפכו בהטעלעג' הזו"...
גם רבי לוי יצחק במכתבו אל הרבי כמה ימים לאחר החתונה, הוא חוזר ומתייחס למברק זה, וכך הוא כותב לרבי:
"חפצי מאוד שהדיפעש [מברק] שלי, שיש בו מאה ואחד תיבות, יהיה שמור אצלך, כי נכתב מקירות לבי ומעומק נפשי (מוסגר לך פה העתק ממנו, כי כתבנו בלה"ק), ותשמרנו לאורך ימים ושנים טובים ונעימים"...
ומכתב נוסף בו רבי לוי יצחק מבקש מהרבי שיכתוב לו בפרטיות מכל הדיבורים והשיחות של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ בחתונה "ובפרט מהנוגעים אליך".
מעניינת במיוחד היא "חגיגת החתונה" שהתקיימה בביתם של הוריו של הרבי, ללא החתן והכלה. דברי חתונה זו מתוארים באריכות בספרים ימי מלך ותולדות לוי יצחק, ובעוד מקומות רבים.
להלן תיאור אותנטי שכותב לרבי יומיים אחר החתונה, דודו, רבי שמואל שניאורסאהן זצ"ל (במכתבו הנזכר לעיל):
"ביום השבת קודש אחר התפילה היה כמובן קידושא רבא וסעודה גדולה, ואם כי מספר הקרואים היה מעט אבל הבאים היו מרובים. לכבוד היום ולכבוד הזוג החדש, נאמרו דרשות, ועל כולם דרוש דרש אביכם שיחיה בדמעות שמחה וגיל וממעמקי לבבו, וממש נראה בעינינו אשר אצלנו יושבים החתן והכלה ואין כאן ריחוק מקום כלל ואתנו עמנו הייתם. דברו באי כוח מהבתי מדרש והביעו רגשות לבם והשמחה עמוקה שלהם. גם אני הח"מ דיבר מה שדיבר...
"הסעודה נמשכה עד השעה השמינית בלילה, וכמעט כל הבאים נשארו עד אחר הסעודה. באמצע הסעודה כטוב לבנו עשינו ריקודים ומחולות כדבעי למהוי, ועוד יתר מכדבעי למהוי. הריקודים היו לא רק למטה אך גם למעלה - כי גם השולחן היה מקום לריקוד, ולא רק בהתפשטות הנפש אך גם בהתפשטות הגוף, כלומר בהפשטת הבגדים החיצונים עד הטלית קטן. הכלל - יום הקריאה [העליה לתורה, השבת שלפני מועד החתונה] היה ברוב שמחה וגיל אמיתית ברוב פאר והדר, ואנכי הח"מ גם מעט יצאתי מכליי וד"ל.
"אחרי היום ההוא נגשנו להכנות להחתונה, וכל משך העת משבת קודש עד יום ג' ערב התעסקנו בזה. היה חתונה בפה אצלנו בפועל ממש. ואם כי החתן והכלה לא היו פה, ואפשר נגע זה להענין מעט, אבל באמת לפי ההכנות והשמחה היה דומה כאלו הייתם פה ממש, לא רק ברוח כי גם בגוף...
"המשתה נפתח בשעה 7 בערב. הפתיחה נעשה על ידי אביכם שיחיה אשר בדמעות גיל הודיע להבאים מיום שמחתו ובקש להשתתף בשמחתו. ואם כי דחוק מעט ויש מקום להזיע, אבל בתור אוהבים ייטיבו להזיע אתו עמו יחד בערב הזה (וכן באמת עשו)...
"הנאומים נמשכו עד השעה אחת עשרה בלילה. בתוך כך הובאו (על ידי מי אינו ידוע) מנגנים בכלי זמר והסעודה התחילה, והריקודים והמחולות אין קץ ממש בלי הפסק וכה נמשך הדבר עד השעה השביעית בבוקר. הריקודים היו גם כן בהתפשטות הנפש והגוף, עד הטלית קטן, ואצל האנשים אשר אין להם טלית קטן - עד הכתונת, דווקא על השולחן ועל החלון והעיר דנייפרופטרובסק צהלה ושמחה.
"היו ריקודים כלליים וריקודים פרטיים לנו לבדינו, ולהם, היינו להקרואים לבדם, ולכולם יחד. הכלל - מי שלא ראה שמחה כזו לא ראה שמחה מימיו".
"שהנך מתענה בכל יום ויום עד עת המנחה"
במקביל למכתבי תורה וברכות, האבא גם מדריך את בנו ממרחק.
במכתב מאותו חורף, כותב רבי לוי יצחק לרבי: "... שהנך מתענה בכל יום ויום עד עת המנחה ... איני מבין אותך כלל, מהו השיטה הזאת, מאין לקחת ומי למדך כאלה. כמדומה שלעת עתה רחוק אתה מגבורת שמשון, ולמה אתה עושה כאלה, אין זו דרך התורה, ולא דרך התשובה כלל וכלל, נצרך לשמור הבריאות בכך תוקף ועוז, והנני מצווה עליך במפגיע שבל תעשה כזאת בשום אופן... והשתדל ביותר לשמור את בריאותך...".
בדומה למכתב זה, גם שנים לאחר מכן, בשנת תרצ"ה כותב לו אביו (לקוטי לוי יצחק, אגרות קודש, עמוד שכא): "ראה והשתדל לשמור את בריאותך שתהיה חזק ובריא אולם, שגם זה, ועוד יותר, מצוה גדולה ביותר. ואם חיזוק הבריאות הוא לתורת ה' ועבודתו, אין לך מעלה יתירה מזה, כי הכל נתעלה לטוב .. ולזאת אדרבה, אל תחמיר בחומרות וסייגים בזה, חזק כוחותיך ובריאותך בכוונה כללית לשם שמים...".
תורה שבכתב
מכאן ואילך, לאורך כעשר שנים, עד למאסרו של רבי לוי יצחק בתחילת חודש ניסן תרצ"ט, התקיימה התכתבות עניפה בין הרבי ואביו, התכתבות בנגלה ונסתר שבתורה, המעורים זה בזה גם יחד למקשה אחת. בספר "לקוטי לוי יצחק - אגרות קודש" מודפסים מאות עמודים צפופים, של מכתביו של רבי לוי יצחק אל בנו הגדול.
בשנים האחרונות, כאשר התפרסמו חוברות ה"רשימות" של הרבי, רשימות המקיפות את התורה כולה, אנו נוכחים לראות שהרבי היה שולח העתק מאותן רשימות אל אביו הגדול, ורבי לוי יצחק היה משיב עליהן.
על פי רוב רבי לוי יצחק משבחן, עיתים הוא מעיר עליהן את הערותיו, ועיתים טוען שלדעתו הביאור הינו שונה במעט.
לדוגמא כותב הוא לרבי: "וע"ד הערותיך על מכתבי נהנתי מהם מאוד, ואם חכם בני ישמח לבי גם אני..." (עמוד רנח); "טוב הדבר שאמרת, ועיין שבת... וייתן לך השי"ת כח ועצמה והצלחה שתחדש לאמתתה של תורה... והיה לי לענג מה שהיית במסיבה בשמחה ואמרת דברים טובים ונכונים, וטהור ידים יוסף אומץ גם על להבא" (עמוד ש).
ומאידך, על ה"רשימה" בענין המשכן וכליו ("רשימות" חוברות קה-קט) העוסקת בחנוכת המשכן וכלי המשכן, אותה שלח הרבי לאביו - משיב לו רבי לוי יצחק (עמוד שפח) במכתב בן עשרה דפים, והוא פותח את דבריו וכותב לו: "...מה שכתבת שמחיצת חצר המשכן מקלעים של פשתן רומזת על האמונה בה' אחד, שדבר זה הוא המבדיל בין חצר המשכן שבכל אחד ואחד לרה"ר שבעוה"ז כו', לדעתי הרמז אינו עולה יפה, כי..."
מעניין לציין את מכתבו של רבי לוי יצחק לרבי (עמוד שז-זח) בו הוא כותב לרבי כך:
"עתה בדבר מכתבך בהחידושי תורה שחננך ה'... אפס בדבר אשר כתבת אתה, והנך שואל להודיעך דעתי בלי כחל ושרק. להוי ידוע לך כי המאמר בכללותו טוב מאוד, שיש בו חריפות ובקיאות בנגלה ובנסתר, ושכל ישר ועמוק בהבנת התורה בנגלה ובנסתר, ותודה לא־ל בעד זה שחננך בינה דעה והשכל, להבין ולהשכיל בתורתו ית', והמאמר הוא הפלא. חזק והתחזק והוסיף אומץ, וה' יהיה בעזרך כי תשכיל לאמתתה של תורה, ותצלח ותעלה מעלה מעלה -
"אמנם בני מחמדי, עצתי אמונה לך, כי תראה בכל ענין כמו זה, להוסיף פלפלין ומלח, היינו לראות שיהיו הדברים יותר ויותר מיוסדים על פי חכמת האמת, על פי קבלה, שהוא אמתתה של תורה, והוא הטל והמאור שבתורה, כי אז יהיו הדברים בהירים ומאירים יותר, וכל הענינים יעלו אז כפתור ופרח, היינו קיילעכדיק [מעוגלים] מכל צד ופנה שאז נראה וניכר היטב שהענין הוא אמיתי...".
"שהתחלת להניח תפלין דשמושא רבא..."
במקביל למשלוח חידושי תורה בין הבן לאביו - הרי שבשל המצוקה הכלכלית שהיתה באותם ימים ברוסיה, הרבי גם היה שולח להוריו מוצרים בסיסיים למחייתם. בהקשר זה מעניין להעתיק את מכתבו של רבי לוי יצחק מאותם ימים, משנת תרצ"ז (עמוד שפז), בו הוא כותב לרבי:
"ת"ח בעד המנעלים שנתקבלו במועד חג הפסח". וכאן רבי לוי יצחק פותח סוגריים, כמוזכר לעיל, ובהם הוא מוצא את הקשר על פי קבלה בין נעליים לחג הפסח: "שכתוב בו ונעליכם ברגליכם, וכן לע"ל והדריך בנעלים", וכך הוא ממשיך ומבאר במספר שורות נוספות את הקשר בין נעליים לחג הפסח -
ולאחרי שהוא מסיים במכתבו את הביאור על פי קבלה, הוא סוגר את הסוגריים, ומציין "פרט שולי": "המה [כלומר: המנעלים] טובים"...
אחרי הביאור על משמעות הנעליים וחג הפסח על פי קבלה, הוא גם לא שוכח לציין לרבי, שהנעליים טובות...
מעיון במכתביו של רבי לוי יצחק לרבי, ניתן גם ללמוד מעט על מאורעות חייו של הרבי. במכתבו משנת תרח"צ (עמוד תכ) כותב רבי לוי יצחק, כנראה במענה למכתב של הרבי אודות דירה שהם עברו להתגורר בה: "כשהדירה היא בת שני חדרים כדירתכם זאת, פרוזדור וטרקלין, או קיטון וטרקלין" - וכאן הוא עובר לבאר על פי קבלה את משמעות הדברים.
וכן מכתב אחר (עמוד תכב) במענה למכתב של הרבי: "הנך כותב שהתחלת להניח תפלין דשמושא רבא .. ויהיה ה' בעזרך להרגיש המוחין שבתפילין הללו ג"כ".
הנתק
בחודש ניסן תרצ"ט אסר השלטון הקומוניסטי את רבי לוי יצחק, והקשר בינו לבין הרבי נותק.
כך חלפו להם שנים ארוכות של נתק, עד שהקשר חודש בדרכים לא דרכים, כאשר רבי לוי יצחק שהה במקום גלותו בכפר נידח בשם ציאילי, בערבות קאזאחסטן.
בזיכרונותיה של הרבנית (חוברת טז) היא כותבת על מצוקת הקיום שהיתה להם באותו מקום, ועל נקודת אור שהבליחה אל חשכת אותם ימים אפלים. וכך היא מספרת:
"יום אחד הגיע אלינו מברק מטשקנט, ובו נאמר שבמשרדי הקהילה שבעיר (הכוונה לקהילה היהודית שבמוסקבה, שהשתכנה זמנית בטשקנט) נמצא מברק מבננו בכורנו, ובו הוא שואל היכן נמצאים הוריו ואחי אביו.
"מיד עם קבלת המברק, הורינו להבריק אליו בחזרה את כתובתנו, ושם קיבלנו כעבור כמה שבועות מברק נוסף. ומיד כשהבחנו בחתימה המתנוססת עליו - "מענדל", "מוסיא" - אורו עינינו במדה רבה.
"אולם רק את מלות החתימה יכולנו להבין. אשר לשאר כל תוכנו של המברק - לא ידענו את השפה האנגלית כדי שנוכל להבין מה נאמר בו...
"החיפושים אחרי מי שיכול לקרוא עבורנו את המברק, נמשכו שבוע שלם, והיה עלי ללכת לשם כך ארבעה קילומטרים, רגלי כמובן, עד שמצאנו מורה בבית ספר, שהצליח, בקושי רב ומתוך מאמץ, לקרוא עבורי את המברק.
"סוף סוף הצטלצל באזננו קול ביתי, קול קרוב, שכה חסר לנו.
"כעבור זמן קיבלנו כבר שתי חבילות מזון, מבחינה זו הוקל מצבנו"...
גם רבי לוי יצחק הצליח באותם ימים לשגר גלוית דואר אל הרבי, גלויה בה הוא מתאר את מצבם הכלכלי. כמובן שבאותם ימים, מברק שכזה היה נבדק בשבע עיניים, והוא היה אמור להכתב בשפה הכי פחות מאשימה.
גלויה זה נשלחה בדואר "רשום" ו"אקספרס". זו גלויה העוסקת בפיקוח נפש של ממש. אך משך זמן המשלוח של הגלויה - לפי החותמות שעליה - ארך יותר מחודשיים ימים.
בגלויה זו כותב רבי לוי יצחק לרבי: "... אני גר כאן כמעט 4 שנים, ואמא הגיעה לפני שנתיים לחג הפסח .. כל הרכוש שלנו - שמיכות וכדומה - נשאר בבית, ואנחנו נשארנו בלי כלום, ללא כל אמצעי קיום. אנחנו ב"ה חיים, אבל הבריאות שלנו לקויה, חלשה מאוד, ולעיתים קרובות אנו חולים. וכמה היה חפצנו להיות לעת זקנה ליד הילדים. אנחנו כאן בין זרים, ומכרים - אין. אני מבקש מכם שמיד עם קבלת מכתב זה, לכתוב לנו על בריאותכם ואיך אתם חיים, ולשלוח לנו חבילה עם בגדים ולבנים חמים, ובד לתפירה לבגד עבורי, וכן נעליים מדה 43, ולאמא מדה 38, כמו כן מזון: שמן וכדומה. בלי סבלנות מחכים למכתב מכם... ".
במשך כל השנים, הרבי, וגם חותנו הרבי הריי"צ, נקטו במאמצים רבים ובשתדלנות רבה בניסיון לסייע לרבי לוי יצחק ולחלצו מן המיצר, אך למרבה הצער כל המאמצים לא עלו יפה.
---
בדין הקדש במחשבה - דוגמה להתכתבות תורנית בין הרבי לאביו
להלן קטע ממכתבו של רבי לוי יצחק אל הרבי מחורף תרצ"ד (לקוטי לוי יצחק, אגרות קודש, עמוד שא):
"... במכתבך הקשית על המבואר בלקוטי־תורה שקרבן צריך להקדישו בפה, והקשית משבועות דכ"ו: גמר בלבו מנין, ת"ל כל נדיב לבו. והיה קשה לך מהאמור במעילה ד"ח ברש"י "בפה". ונכנסת לדחוק שהכוונה ברש"י הוא למעט שאין צריך מעשה, אבל גם מחשבה מועלת.
אתפלא עליך איך הקשית כזאת, מה שייכות ענין שהיא הקרבן קדוש בפה דוקא, להאמור בשבועות.
האמור בשבועות הוא לענין החיוב על האדם, שלא צריך שיאמר בפה דוקא הרי עלי עולה, או הרי זה עולה. אלא גם אם גמר בלבו הרי עלי עולה - מחויב להביא עולה. ואם חשב שבהמה זו תהיה עולה - מחוייב להביא בהמה זו לעולה (ומוטל עליו גם כן המצות עשה להביאם ברגל שפגע בו תחלה, ואם לא הביא עבר על מצות עשה, וכשעברו ג' רגלים עבר על לא תעשה דבל תאחר), הנה זהו רק חיוב על האדם, אבל גוף הבהמה אין בה שום קדושה עדיין במה שחשב בלבו בלבד, ואין בה איסור גיזה ועבודה, ואין בה מעילה כלל,
ורק אם אמר בפה הרי זו עולה, אז נעשית הבהמה לקרבן שיש בה קדושה ואסורה בגיזה ועבודה ומועלין בה,
ובכל הקרבנות כן הוא, שכ"ז שלא אמר בפה שתהיה בהמה זו (או עוף זה, או שתי הלחם וכדומה) עולה או שלמים וחטאת ואשם וכדומה, אין בה שום קדושה כלל (מלבד בכור, שאם שמצוה להקדישו בפה, אך אם לא הקדישו (אפילו במחשבה בלבו ג"כ) יש בו ג"כ קדושה, ואסור בגיזה ועבודה ומועלין בו, מפני שהוא קדוש מרחם, וכאמור ברמב"ם הלכות בכורות פ"א הל"ד יעו"ש),
והוא האמור ברש"י ותוס' שם ושאר מפרשים "בפה" למעוטי מחשבה, והוא האמור בלקו"ת שקרבן הוא קדוש בפה דווקא, ואם לא הקדישו בפה - אין בהקרבן שום קדושה עדיין וד"ל. וכנראה בחפזון כתבת זאת".
בשולי הגליון מציין הרבי מראי מקומות שאותם מציין לכאורה כחיזוק לדעתו:
"גם הקרבן קדוש כמוכח הסוגיא קידושין מ"א ושם ברש"י. ותרומות פ"ג מ"ח בר"ש, פני משה ועוד".
ושם:
בקידושין לגבי "קדשים" כותבת הגמרא: "מה להנך שכן ישנן במחשבה", ומפרש רש"י שם: "שכן ישנן במחשבה - קדשים נמי איתנהו במחשבה (וכן נמי פסול קדשים ופיגול ע"י מחשבה הם באים) גמר בלבו לומר שור זה עולה הרי הוא עולה כדתני' בשבועות פ"ג מוצא שפתיך תשמור אין לי אלא שהוציא בשפתיו גמר בלבו מנין ת"ל כל נדיב לב עולות".
ובתרומות פ"ג מ"ח כותבת המשנה: "המתכוון לומר תרומה ואמר מעשר, מעשר ואמר תרומה, עולה ואמר שלמים.. לא אמר כלום, עד שיהו פיו ולבו שווין". ובפירוש הר"ש שם (בסוף דבריו): .."בעינן פיו ולבו שווין, דכתיב מוצא שפתיך, וכתיב לבטא בשפתים וכתיב כל נדיב לב - בעינן גומר בלבו ומבטא בשפתיו. ודוקא כששפתיו ולבו מכחישין זה את זה, אבל לא מכחשין זה את זה - מהני בתרומה וקדשים, כדדרשינן בפרק שבועות שתים, שאני גומר בלבו אע"פ שלא הוציא בשפתיו".
ובפני משה (על משנה זו בתלמוד ירושלמי): "עד שהיו פיו ולבו שוין - שלא יהו מכחישין זה את זה, ואם לא היה מוציא בשפתיו כלל וחישב בלבו על התרומה הרי זה תרומה, דכתיב ונחשב לכם תרומתכם במחשבה בלבד תהיה תרומה, וכן בהקדש אם לא הוציא בשפתיו מה שהוא נגד מחשבתו הוי הקדש, דגלי רחמנא כל נדיב לב, דאפי' גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו מהני. ודוקא בשבועות ובנדרים הוא דבעינן עד שיוציא בשפתיו, דחולין מקדשים לא גמרינן, הכי הויא מסקנא דמילתא".
מסתבר שהרבי שלח לאביו מכתב נוסף (מכתבי הרבי לאביו לא מופיעים בספר זה), בו פירט את מראי המקומות התומכות בשיטתו, ובי"א טבת תרצ"ד אביו משיב לו במכתב נוסף (עמוד דש-שה):
..וע"ד קושייתך עוד הפעם על האמור בלקו"ת שאין קרבן קדוש אלא ע"י אמירה בפה, מהאמור בשבועות שגמר בלבו סגי, ולא ניחא לך בתירוצי שהוא רק לענין חיוב המוטל על האדם די במחשבה. אבל לקדושת הבהמה - צריך להיות אמירה בפה, כי הרי משוה קדשים לתרומה, ופשוט שתרומה קדושה ע"י מחשבה, וכמ"ש ברמב"ם פ"ד הלכה ט"ז להדיא - הנה מה שלדידך הוא להדיא ברמב"ם - לדידי אינו כלל להדיא..."
רבי לוי יצחק ממשיך ומביא מראי מקומות התומכים בשיטתו, תוך שהוא מתייחס למראי המקומות שהרבי ציין לעצמו בשולי הגליון (וכפי המסתבר כתבן במכתב לאביו) ומבארם על פי דרכו.
גם על שולי מכתב זה מציין הרבי וכותב: "לעיין בהציונים אצלי במחברת ע"ד מחשבה". וכפי הנראה הרבי מציין ל"מחברת" שלו, ל"רשימה" חוברת קנ"א, שם הרבי עוסק תחת הכותרת "כי לא מחשבותי מחשבותיכם" במהותה של מחשבה והשפעתה בהלכה, ומביא שם מראי מקומות רבים לדיני מחשבה בתרומה, מחשבה בפיגול ועוד.
אני דבק בחינוכי
בשיחת כ"ף מנחם אב תשל"ט, בהתייחסו לכך שגורמים שונים תקפו את דעתו, בנוגע לסכנה שבמסירת שטחים מארץ ישראל, אמר הרבי:
"השם יתברך עזר לי (לא על ידי בחירתי ורצוני) ונולדתי כבכור אצל אאמו"ר, שהתמנה לרב ראשי ביקטרינוסלב (כיום - דניפרופטרובסק).
"באותם ימים במדינה ההיא נאלצו לנהל ויכוחים או להשיב על שאלות, ולספוג נזיפות וכיו"ב - ולשם כך היה צורך בידיעת השפה הרוסית. כיון שהייתי בנו בכורו של הרב הראשי, ושלטתי בשפה, נפל הדבר בחלקי.
"ואם כן מורגל אני כבר מאותם ימים, לפני 60-65 שנה, שאין להמתין ל"כיבודים" - ואינני מתכוון לשבת ולשתוק בעניני פיקוח נפש. אסור לי לנהוג כן, ולא לכך חינכוני וגדלוני.
"אני דבק בחינוכי - כשאשר מדובר בעניינים הכרוכים בפיקוח נפש, אין להבליג, תהא תגובתו של "פלוני בן פלוני" אשר תהיה".
