"במוצאי שבת קודש דשמות כ''ג אור לכ''ד טבת כחצות שעה י''א נשבה ארון הקדש מאור ישראל משיח ה' ונתבקש בישיבה של מעלה. ה' יחיש ביאת גואלינו והקיצו ורננו שוכני עפר והוא בתוכם, ישמענו נפלאות מתורת ה' תמימה משיבת נפש בגוף, כי טל תורה מחי', אמן כן יהי רצון בעגלא ובזמן קריב" – כך כותב נכדו כ"ק אדמו"ר ה"צמח צדק" בתיאור הסתלקותו של רבנו הזקן[1].
בן שישים ושמונה (גימטריה "חיים") היה רבנו הזקן בהסתלקותו. הסיבה הטבעית לכך לא היתה בגלל סיבה רפואית מסויימת שגרמה לו, לא היה בגלל מצבו הרפואי שגרם לו, אלא ענין רוחני - שמימי, הכרוך בדברי הימים ההם במדינת רוסיה, מקום מגוריו של רבנו הזקן[2]:
בשנת תקע"ב פרצה מלחמת נפוליאון נגד ממשלת רוסיה, צדיקי הדור ראו בזה ענין שמימי, וראו בכך מסימני הגאולה, אלא שנחלקו בדיעותיהם, מה עדיף לכלל ישראל, היו צדיקים שהתפללו, ואף עשו פעולות רוחניות לנצחונו של נפוליאון, והיו שהתפללו ופעלו לנצחונו של הצאר הרוסי.
רבנו הזקן הביע אז את דעתו בזה הלשון[3]:
"אם ינצח ב"פ [=בונאפארט, שם משפחה של נפוליאון], יורבה העושר בישראל ויורם קרן ישראל, אבל יתפרדו ויתרחקו לבן של ישראל מאביהן שבשמים. ואם ינצח א' [=אלכסנדר, הצר הרוסי], אם כי יורבה העוני בישראל ויושפל קרן ישראל, אבל יתקשרו ויתחברו ויתעקדו לבן של ישראל לאביהן שבשמים".
הטעם לכך היה[4], כי צרפת בראשות נפוליאון העמידה עצמה כמביאה את רוח החופש ר"ל מכל עניני דת ואמונה בהקב"ה, וקליפה זו של מלכות צרפת (ונפוליאון) שהיוותה את "תוקף הקליפה והדין הקשה"[5], מחמת ה"גאות והתנשאות לתלות ולסמוך על כוחו וגבורתו כו' לומר כוחי ועוצם ידי ומסלק ההשגחה ואמונה ובטחון באלקים כו"' (בדוגמת קליפת סנחריב), לא היתה רק ענין זמני, אלא הדבר נוגע לכל הזמנים והדורות שלאחרי זה.
כידוע בדברי הימים, המהפכה הצרפתית בשנת תקמ"ט (אשר כתוצאה ממנה נעשה, כעבור מספר שנים, נפוליאון למנהיגה של צרפת) היתה גם מהפכה אידיאולוגית, ענין כללי שהביא עמו שינוי עיקרי כעולם כולו. מהפכה זו היתה אחד המאורעות העיקריים שעליהם הושתתו יסודות ההנהגה של "העולם המודרני" וה"תרבות", עד היום הזה:
עד המהפכה הצרפתית היתה ממשלת צרפת (וממשלות רוב מדינות העולם) מסורה בידי מלך ומלכה, והם הנהיגוה ככל שעלה בדעתם. המהפכה היתה מבוססת על כך שבני האדם חופשיים להתנהג כרצונם, ולכן הדיחו את המלך והמלכה, כדי לשחרר את המדינה משליטתם וממשלתם, ושהנהלת המדינה תעבור לידי הציבור המייצג את כל אנשי המדינה.
אף על פי שהיתרון בכך הוא שמתווסף חופש בגשמיות, ובצדק ויושר וכו', והדבר הי' מביא חירות ועשירות לבני ישראל - הרי מכיון שהדבר לא הושתת על יסוד האמונה והבטחון בה', הביא הדבר עמו (ובמיוחד על ידי נפוליאון) גישה לחופש ברוחניות, חופש מעניני דת, ופריקת עול והפקרות וכו'. דבר שהשפיע על עוד כמה וכמה מדינות בזמן ההוא ובזמנים שלאחרי זה.
ומחמת זה התנגד אדמו"ר הזקן בכל התוקף למלכות צרפת, והתפלל "והיה מתאונן במרירות עצומה בכל שעה ושעה, והיה אומר תהילים כל היום ומעתיר בכל לב ונפש שיגביר ה' חסדו ויגרש את הרע"[6] והצרפתים ינחלו תבוסה במלחמה.
הפלוגתא בין צדיקי הדור
הגה"צ ממונקאטש (בעמח"ס שו"ת מנחת אלעזר) סיפר את אשר היה בין הצדיקים בימים ההם, דבריו הובאו בספר דרכי חיים ושלום[7] וז"ל:
במלחמה הגדולה – מלחמת נאפליון מלכות צרפת עם מלכות רוסיא, ואז ראו רבותינו שלשה אבות העולם ה"ה הגה"ק המגיד מקאזניץ והגה"ק החוזה מלובלין, והגה"ק הרבי רמ"מ מרימנוב, שהמלחמה הזאת הוא שעת הכושר לגאולה שלימה, ובקשו והתפללו לה' שיהי' נאפליון גוג ומגוג ושיצליח במלחמתו נגד רוסיא, והגה"ק הר' שניאור זלמן זי"ע בעל ש"ע התניא הי' מתפלל לשלום רוסיא שיצליח הקיסר אלכסנדר, ואמר שאם תגבר יד הצרפתים יתרבה האפיקורסות בישראל, וכתב כן במכתבו[8]. אבל השלשה גדולי צדיקים הנ"ל התאחדו בזה בשיטה אחת שיצליח נאפליון, ולהביא את הקץ. והמשיכו אצלם כל גדולי תלמידי הרבי ר' אלימלך זי"ע בעל נועם אלימלך לעבודתם שיעמדו לימינם, והרה"ק מוהרמ"מ בערב פסח שנה ההוא בשעת אפיית המצות התעצם מאוד על אודות הדבר הזה ואז השכיל נאפליון והצליח בכל אשר פנה וכו'.
. . בראשית שנת תקע"ג ביום כיפור קודם מוסף אמר הגה"ק מהרמ"מ לתלמידו הגה"ק מוה"ר ר' נפתלי מראפשיץ בהיותו הש"ץ, שיכון בתפלה שיצליח נאפוליון. אבל הגה"ק מוהר"נ לא הסכים להצלחתו, וגם הפך מפני זה את סדר ניגוני התפלות. ובמוצאי יום הקדוש התרעם הרבי מוהרמ"מ מדוע הפך כל הסדר היפך רצונו בזה, וסיים הרבי מוהרמ"מ מרימנוב אין לי לעשות עוד כלל בעולם השפל, ומוכרח אני להסתלק, והרבי ר' נפתלי היה מפחד אז להישאר שם מהקפדת רבו, ומיד אחר יום הקדוש נסע ללובלין שיראה לפעול ההיפוך, ואמר לו הרבי מלובלין שאין זה דרכו, ויסע לקאזניץ . . ובליל שבת קודש בהגיע המגיד למזמור שיר ליום השבת אמר "הנה אומרים שהצרפתים עברו ממאסקוי בערזינא, ואנחנו אומרים להשמדם עדי עד ואתה מרום לעולם ה'!"
הכרעת המלחמה על ידי תקיעת שופר בראש השנה
כאשר הגיע ראש השנה תקע"ג (בעיצומה של מלחמה זו), ידעו כולם שאז תיפול הכרעת הדבר לכאן או לכאן, מכיון שזהו הזמן ש"על המדינות בו יאמר כו'", ובר"ה גופא - על ידי העבודה דתקיעת שופר, ובפרט על ידי אלו שהם "יודעי תרועה" (לא סתם "תוקעי תרועה" כי אם "יודעי תרועה", היינו שיודעים את הכוונות והענינים ד"תרועה"), ולכן השתדלו האדמו"רים מב' הצדדים לפעול למעלה בהתאם לדעתם, ובפרט בעת תקיעת שופר שיקבע למעלה כהתאם לדעתו של בעל התוקע.
ומספרים שאחד מגדולי האדמו"רים[9] הזדרז להתחיל את התפלה דר"ה בשעה מוקדמת ביותר כדי להגיע לתקיעת שופר במהירות האפשרית ואז יוכל לפעול למעלה בהתאם לרצונו, ולאחרי כל מאמציו, בהגיעו לתקיעת שופר נענה ואמר "איי דער ליטוואק האט שוין אויסגעכאפט"! ה"ליטאי" (כך היה כינויו של אדמו"ר הזקן אצל תלמידי המגיד ע"ש מוצאו מליטא), הקדימנו כבר!
מה באמת עשה אדמו"ר הזקן? הוא שינה את הסדר הרגיל, ובמקום לתקוע בשופר לאחרי תפלת שחרית, הקדים לתקוע בשופר לפני התפלה!...
בריחת רבנו הזקן מפני צבא נפוליאון
בגלל התנגדותו העזה לנפוליאון, לא רצה רבנו הזקן להיות תחת ממשלתו כלל, ולכן, עם כי מפני כמה ענינים לא רצה רבנו הזקן לעזוב את מקום מגורו ליאדי בימי המלחמה, ולכל לראש כדי שלא תפול רוחם של יהודי רוסיא הלבנה, מכל מקום, כשעבר חיל נפוליאון את נהר בערעזינא וביום אחד התקדמו כשלשים פרסאות, לקח רבנו הזקן את כל בני ביתו בעגלות וברח איתם אל תוך המדינה וזירז את כל בני ביתו לנסוע ולמהר ככל האפשרי. "גודל הזריזות לברוח אין די באר בכתב, וגם שהיה זקן וחלש מאד והקור בחורף וטלטול הקשה לא לפי ערך כחו כלל, עם טפלי ארבעה משפחות שלו, אך לא רצה בשום אופן לשכון אפילו יום אחד תחת ממשלתו ועבודתו"[10].
נכדו של רבינו הזקן, רבי נחום, בנו של אדמו"ר האמצעי, סיפר:
לאחר שנסעו כשני פרסאות מליאדי, צווה רבנו הגדול לבקש מאת פקידי החיל, שנסעו עמם מטעם הצבא הרוסי לשמרם בכל דרך מסעם, עגלה קלה רתומה לשני סוסים טובים עם שני עגלונים אנשי חיל מזוינים, ולקח עמו שני אנשים ויסעו במרוצה גדולה חזרה לליאדי. בהגיעם לעיר, מיהר אל בית דירתו ויצוו את אנשיו כי יבדקו היטב פן נשאר מכלי ביתו מאומה. וימצאו בעליה זוג נעלי בית בלויות שלו, כמה מערוכים ונפה, ויצוו לקחת זאת עימהם ולמהר להצית באש את הבית כולו. ויברך את אנשי העיר וימהר לנסוע.
ואך יצא רבינו הגדול את פני העיר מעבר זה בדרך העולה לנהר דנייפר, בא הרץ הראשון של חיל נפוליאון אל העיר מעברה השני. כעבור שעה קלה בא נפוליאון עצמו בלוויית שריו רוכבים בסוסים אדירים, וימהר אל מקום ביתו של רבינו הגדול וירא כי הבית וכל אשר מסביב בוער באש מתלקחת. ויצוו נפוליאון כי יכבו את השריפה, אבל לא יכלו לגשת מפני גודל האש וריבוי העשן. ויצווה להודיע לכל גרי העיר והכפרים הסמוכים לאמר: כי כל איש או אשה אשר יביא לו איזה חפץ או כלי של הרבי או גם מטבע אשר קבל מיד קדשו, ישלמו לו בעד זה בכסף מלא, ויחפשו בכל העיר ולא מצאו.
בעת ההיא עבר רבינו הגדול את מעברות הנהר דנייפר, וימהר להשיג את התהלוכה ויסעו יחדיו עד בואם לכפר חצי שעה קודם שבת־קודש וישבתו שם. במוצאי שבת המשיכו לנסוע כל הלילה ויבואו ביום א' ב' דר"ח אלול לעיר קרסנא וינוחו שם.
ביום ערב שבת־קודש שופטים ו' אלול הוכרחו לברוח הלאה, והסדר היה אשר בהגיעם לפרשת דרכים היו שואלים את כ"ק רבינו הגדול לאיזה דרך לנסוע, על הרוב הי' יורד מהעגלה והיה הולך למקום הפרשת דרכים והיה נכנס לדביקות, ואחרי כן היה אומרבאיזה דרך לנסוע[11].
בכפר פיענא
במשך מאה וארבעים יום, היה רבינו הזקן ומשפחתו ואתם מגדולי החסידים, מטולטלים עד שבאו לכפר פיענא.
כ"ק אדמו"ר הצמח־צדק סיפר, שבמוצאי שבת פרשת ויצא י' כסלו, בהיותם בכפר זמיווקא, בישר רבינו הזקן שבשבוע זה תהיה מפלתו של נפוליאון במוסקבה, ויקויים מה שראה עליו ועל חילו בראש־השנה שעבר.
ביום הראשון, י"א כסלו, עזבו את כפר זמיווקא ויסעו מכפר לכפר עד שבאו ביום הרביעי לכפר יסיווקא וישבתו שם, וביום החמישי ט"ו כסלו אחרי תפלת ערבית ואחרי התענית (רבינו הזקן היה מתענה בט"ו כסלו כאחד מחברי ה'חברה־קדישא'), אמר רבינו הזקן לשתות 'לחיים' למפלתו של הצורר דת ישראל ואמונתו כי הבריחוהו היום ממוסקבה, ויצטער ויבכה על מצב בני־ישראל הגרים ברוסיה הלבנה אשר בעבור צבאות הצרפתים, ישללו ויבוזו את יתר הפליטה.
ביום השישי ח' טבת, באו כששים עגלות לכפר פיענא מקום שם מצאו מרגוע מעט, כי הכפר פיענא גדול ובו, בעת ההיא, כשלוש מאות חצרות ובתים גדולים והרבה מהם היו פנויים, כי הגברים יצאו לקרב ואנשי הכפר היו טובי לב ויתנו דירות והסקה לכל הבאים חנם אין כסף.
בנו, כ"ק אדמו"ר האמצעי מתאר את הימים האחרונים לפני הסתלקותו[12]:
"אך הנה לשלום מר לנו מר למאוד, כי כאשר הושב רוחינו ניטל מאיתנו עטרת ראשנו. כי מפני גודל המרירות העצומה בעמקות גדולה עד למאוד מדי שעה, קלקל המרה (שנקרא גאַל) וגם נתקרר ביותר מפני זקנתו וחלישותו, ובחמשה ימים בלבד שנחלש והקיא גאַל, ולא עמד בנפשו, ונפטר בליל מוצאי שבת קודש כ"ד טבת העבר. חבל על דאבדין כו', גלה כבוד מישראל, זכותו יעמד לנו כל הימים, כי מסר נפשו ממש לפי הנראה כו'".
על השעות שלפני הסתלקותו מסופר ב"הקדמת בני המחבר" לשלחן ערוך שלו:
"הן עתה בעוונותינו הרבים חשך השמש בצהרים ובא השמש אל מקומו שואף נתבקש בישיבה של מעלה אראלים נצחו ונגנז ארון הקודש ויצתה נשמתו בטהרה אחר כמה נוראות ונפלאות שנראה ממנו ז"ל באותן הימים שלפני הסתלקותו לא פסק פומיה מגירסא עד יום מנוחתו, ואחר שהתפלל תפלת ערבית והבדלה בחונן הדעת בדעת צלולה ומיושבת ובדביקות נפלאה במוצאי ש"ק כ"ד טבת תקע"ג".
רבנו הצמח צדק כותב[13]:
"כמו ששמעתי מפה קדוש של כאאזמו"ר ז"ל נ"ע בפייענא שאמר בזה הלשון, אשר כך היה הרב המגיד אומר על פסוק כמראה אבן ספיר ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם כו', שכפי המדה שאדם מראה מלמטה מראין לו מלמעלה[14], ולכן מנע אותי מלשורר ניגון שיש בו מרה שחורה, כי התפללתי המעריב שקודם מיתתו בנגון שיש בו מרה שחורה והמתין לי עד שסיימתי את התפילה ואמר לי זאת".
עוד סיפר הצמח צדק[15]:
בימים שלפני הסתלקותו שאל אותו רבנו הזקן: האם אתה רואה את הקורה? ונתפלא הצמח צדק מהו ענין השאלה. ואמר לו רבנו: תאמין לי שאיני רואה עתה כי אם את האין האלוקי המחיה את הקורה![16]
כמה ימים לפני הסתלקותו אמר[17]:
"איני רוצה בגן עדן העליון, אני יודע הגילויים של גן עדן התחתון, אני יודע הגילויים של גן עדן העליון, אני יודע הגילויים של חכמה דאצילות, אני יודע הגילויים העצמיים, שחכמה כעשיה נחשבת. אני מוסר את כל המסירות נפש שלי, כדי שכל מה שיהודי יבקש אותך עד ביאת משיח, תאזין לו כפי שאתה מאזין לצדיק גמור בראש השנה. נשבע אני בחיי נפשי, שבכל מקום שיהודי יעשה משהו במסירות נפש (ויאמר: אליך ה' נפשי אשא) – אבוא אליו לעזור לו!"
העיר הקרובה ביותר לכפר פיענא שהתגוררו שם יהודים היתה העיר האדיטש, שהיתה במרחק 300 ק"מ מפייענא. בימים שקודם פטירתו שמעו יוצא מפיו כמה פעמים תיבת "גאדיץ"[18], ומזה הבינו אחר כך שרצונו היה שיוליכוהו לשם לאחר פטירתו.
יתיר מבחיוהי
היו אלה ימי החורף הקשים, כאשר השלג נחת ללא הרף וערימות השלג היו גבוהות מאד. מכיון שכך לקחו את רבנו ב'שליטין' (עגלה שיכולה לנסוע על השלג), כי אי אפשר היה לנסוע בעגלה עם אופנים. את הארון הקדוש ליוו כ"ק נכדיו אדמו"ר הצ"צ וגיסו ר' נחום, בנו של כ"ק אדמו"ר האמצעי.
בדרך ראו פלאות רבות. כמה פעמים ראו שה'שליטין' עומד להתהפך מחמת הררי השלג הקפואים, אך לא נתהפך אפילו פעם אחת.
פעם נעצר ה'שליטין' ולא המשיך במהלכו. לתדהמתם ראו שהרבי כמו הגביה את עצמו ונשאר שוכב באויר. השניים נבהלו מאד והסתכלו לראות מה שקורה תחת השליטין. לפליאתם ראו שחזיר נכנס תחתיו, ורק לאחר שגירשוהו משם נשכב שוב רבנו על מקומו כמקודם[19].
מעשה נורא
שני יהודים נתגלגלו פעם לרגלי מסחרם. הגיעו לאזורים הפנימיים של רוסיה ונשתקעו שם מספר שנים, הם הצליחו במסחרם, אך במשך הזמן פרקו מעליהם עול המצוות, התערבו בגויים ולמדו ממעשיהם. כעבור שנים רבות החליטו לשוב לעיר מולדתם באחת הערים של תחום מושב היהודים. מסלת הברזל לא היתה עדיין במדינה, לכן נסעו בעגלה. בלילה הגיעו לכפר אחד בפלך קורסק, הם פנו לבית אחד הגויים ובקשו ללון אצלו. הגוי בעל הבית קיבלם בסבר פנים יפות, הם נכנסו אל הבית ובקשו חמין לשתות, הגוי העמיד מיד את המיחם ונתן להם תה לשתות. אחרי השתיה שאלו אם יש משהו לאכול כי הם רעבים. שאלם הגוי מה הם רוצים לאכול, השיבו שרוצים סעודה הגונה בשר ותבשיל והם ישלמו בעד הכל.
אמר הגוי: הלא אצלי בשר טריפה! חייכו האורחים ואמרו: אין דבר.
טוב, אמר הגוי, אלך ואכין לכם את הסעודה, תצטרכו לחכות קצת זמן עד שאסיק את התנור ואבשל את הבשר.
כעבור זמן מה נכנס הגוי, וגרזן בידו, ופניו מפיקות אימה. לתמהונם של האורחים פנה אליהם הגוי בחמת רצח, ואמר להם שעליהם להתכונן למות, כי עוד מעט הוא יהרוג אותם. נבהלו האורחים והתחילו לבכות ולהתחנן: מה פשעם ומה חטאתם, והוא באחת: לא יועיל לכם דבר, גזלן אני וזו מלאכתי! יצא הגוי מחדרם ונעל את הדלת מבחוץ. הם שמעו שהוא משחיז את הגרזן ואמר לבנו שבאור הבוקר יכנסו שניהם אל החדר ויהרגו את האורחים.
ראו היהודים שנפלו בפח ואין להם מפלט ומנוס, בכו בכי תמרורים, והתחילו להרהר על מעשיהם עד עכשיו, למה היה להם לעזוב את מקום מולדתם ולנדוד למקומות רחוקים.
הגוי פתח את הדלת, נכנס אליהם ואמר: נשאר לכם רק זמן מועט לחיות, אם אתם רוצים לומר וידוי או להתפלל, אתן לכם חדר מיוחד לכך, אבל אל תעשו שהיות מרובות, כי עוד מעט ו"אגמור עמכם".
נכנסו היהודים לחדר שהראה להם הגוי, ופתאום הרגישו חרטה עמוקה והתעוררות תשובה על כל מעשיהם הרעים. הם עמדו להתפלל עד כמה שעוד זכרו מסדר התפלה מימים עברו בבכיות וצעקות יוצאות מהלב.
עבר זמן מה, והגוי נכנס שוב אליהם, וכמעט שלא הכירוהו, פנים אחרות לו, פנים שוחקות: אתם חפשים, אמר להם; לא נתכוונתי חלילה להרוג אתכם. אינני רוצח חס ושלום, אלא מעשה שהיה כך היה.
הגוי התחיל לספר להם:
"לפני שנים רבות עבר דרך כפר זה יהודי קדוש אחד והתאכסן בביתי, הוא חלה כאן ונפטר בחדר זה. לפני פטירתו ברך אותי באריכות ימים, ואמר לי: בקשה אחת לי אליך, כשיבואו עוברי אורח יהודים לכאן, תקבלם בסבר פנים יפות, והיה אם מי מהאורחים ירצה לאכול בשר טריפה, תאיים עליו באיומים גדולים אפילו באיום של מיתה, אבל רק מהשפה ולחוץ, חלילה לך לעשות לו בפועל שום דבר רע.
"כשנפטר הקדוש, הוליכוהו בני משפחתו לקבורה לעיר הסמוכה. סגרתי מיד את החדר בו נפטר ואיני מכניס לשם שום איש, מלבד כשבא יהודי ורוצה להתפלל אני מכניסו לשם להתפלל.
"עכשיו תבינו למה איימתי עליכם שארצח אתכם אחרי שבקשתם לאכול בשר טריפה".
פחד ורחב לבבם של היהודים למשמע הדברים, והתחילו לחקור ולדרוש מי היה אותו צדיק והיכן נקבר. נודע להם שהכפר הוא כפר פייענא, ואדמו"ר הזקן בעל התניא כשברח יחד עם כל משפחתו בשעת מלחמת צרפת־רוסיה נפטר כאן בשנת תקע"ג, הוליכוהו לקבורה בעיר האדיץ פלך פולטבה.
נסעו היהודים ישר לעיר האדיץ וסרו אל האהל הקדוש, השתטחו והתייחדו שם זמן רב בתפילה ובפרקי תהלים מתוך בכיות ואנחות יוצאות מן הלב, ולא זזו משם עד שנעשו בעלי תשובה גמורים.
[1]. נדפס ב"אגרות קודש – אדמו"ר הצמח צדק" עמוד א. צילום כתי"ק, נדפס להלן בעמוד הבא.
[2]. הדברים דלהלן מבוססים על: מכתב אדמו"ר האמצעי (שנדפס באגרות קודש אדמו"ר האמצעי ע' לה), ספר "בית רבי" חלק א פרק כב. שיחת כ"ק אדמו"ר זי"ע בשבת פרשת וישב תשנ"ב (תורת מנחם – התוועדויות תשנ"ב ח"א ע' 402). ספר "המסע האחרון", שחיבר הסופר החסידי הרה"ח ר' יהושע מונדשיין ע"ה.
[3]. במכתבו שנדפס באגרות קודש כ"ק אדמו"ר הזקן ע' שצו.
[4]. הבא לקמן – משיחת ש"פ וישב תשנ"ב.
[5]. אגרות קודש אדמו"ר האמצעי שם.
[6]. אגרות קודש שם.
[7]. ע' קמד ואילך.
[8]. שנעתק לעיל בפנים.
[9]. הנוסח הרווח בכמה מקורות הוא שהבר פלוגתא של רבנו הזקן בזה היה הגה"ק ר' שלמה מקרלין. אולם ב"בית רבי" פרק כב הערה א מעיר כי זה לא יתכן שהרי הר"ש מקרלין נהרג עקה"ש בשנת תקנ"ב. ואם כן יתכן שזה היה אחד מהצדיקים הנזכרים לעיל בפנים.
[10]. מכתב כ"ק אדמו"ר האמצעי שם.
[11]. לקוטי דיבורים חלק א ע' 26.
[12]. במכתבו שם.
[13]. אגרות קודש שלו ע' כג.
[14]. כ"ק אדמו"ר זי"ע מעיר על זה:
ויש לומר, שמקור ענין זה הוא מאמר הזהר (ח"ב קפד, ב) תא חזי (שאפשר לראות זה בראי' מוחשית) כו', אי איהו קיימא בנהירו דאנפין מתתא כדין הכי נהרין ליה מעילא כו' חדוה דב"נ משיך לגבי' חדוה אחרא עילאה כו'. ויתירה מזו, שגם זה שע"י עבודת האדם נעשים הענינים למעלה, כתורת הרב המגיד על מאמר רז"ל (אבות פ"ב מ"א) דע מה למעלה ממך, דכל מה שלמעלה הכל הוא ממך, צריכה להיות העבודה בדוגמת הענין דלמעלה שנעשה על ידה.
[15]. בית רבי ח"א פרק כב הערה ג.
[16]. בבית רבי שם מציין לשער היחוד והאמונה פרק ג, שם כתב רבנו וז"ל:
". . כל נברא ויש הוא באמת נחשב לאין ואפס ממש לגבי כח הפועל ורוח פיו שבנפעל המהוה אותו תמיד ומוציאו מאין ממש ליש ומה שכל נברא ונפעל נראה לנו ליש וממשות, זהו מחמת שאין אנו משיגים ורואים בעיני בשר את כח ה' ורוח פיו שבנברא, אבל אילו ניתנה רשות לעין לראות ולהשיג את החיות ורוחניות שבכל נברא השופע בו ממוצא פי ה' ורוח פיו, לא היה גשמיות הנברא וחומרו וממשו נראה כלל לעינינו, כי הוא בטל במציאות ממש לגבי החיות והרוחניות שבו מאחר שמבלעדי הרוחניו' היה אין ואפס ממש כמו קודם ששת ימי בראשית ממש והרוחניות השופע עליו ממוצא פי ה' ורוח פיו הוא לבדו המוציאו תמיד מאפס ואין ליש ומהוה אותו, אם כן אפס בלעדו באמת".
[17]. ספר השיחות תש"ה ע' 121.
[18]. בהגייה רוסית. בלשוננו הוא: האדיטש.
[19]. לקוטי סיפורים ע' קכה.
