דף הבית | קישורים | צור קשר
ביאורים לתפילה | מעיינותיך - למחשבת חב"ד > מאמרים נבחרים > תפילה

מעיינותיך - למחשבת חב"ד > מאמרים נבחרים > תפילה > ביאורים לתפילה

ביאורים לתפילה

25/10/2011 - כז תשרי התשעב אדמו"רי חב"ד

פנימיות נקודת הלב היא בחינת אהבה רבה שלמעלה מהטעם והדעת ובאה מלמעלה בבחינת מתנה, כמ"ש "עבודת מתנה אתן את כהונתכם". וחיצוניות הלב הוא הנלקח מן הדעת והתבוננות בגדולת ה' כל חד לפום שיעורא דיליה.

  • הגדל תמונה

עשה משפט לעשוקים, נותן לחם לרעבים, ה' מתיר אסורים:
ה' פוקח עורים, ה' זוקף כפופים, ה' אוהב צדיקים:

עשה משפט לעשוקים, פירוש עשוקים.. הן הניצוצות שנעשקו ונפלו למטה בחיצונים על ידי חטא עץ אדם הראשון בעץ הדעת טוב ורע [ו]על ידי מעשה הרע דבני אדם בעבירות בפועל ממש.. עושה משפט לעשוקים, פירוש משפט היינו בחינת התיקון כידוע דמשפט איהו רחמי כמ"ש מלך במשפט יעמיד ארץ כו', וזהו עושה משפט... שמתקן אותם ומעלה את כל הניצוצות דקדושה שנעשקו ונפלו ביד החיצונים...
בעשוקים הנ"ל יש הרבה מדריגות... וביאור כל אלה המדריגות יובן ממה שאנו רואים בנשמות ישראל דקדושה המלובשים בגופים גשמיים [ומביא בפסוק ארבע דרגות של עשוקים, ומהקל אל הכבד:]

נותן לחם לרעבים, רעבים וצמאים ליוצרם היינו שמתפעלים גם בלבבם [היא מדריגה היותר גבוהה והוא המתבוננים בגדולת הבורא ומתפעלים בשכלם וגם בלבבם], אך מכל מקום אינו מתענג לקבל אור וחיות בנפשו מהתבוננות זאת אלא הוא רעב וצמא בלבד דהיינו שיש לו תשוקה להתקרב לה' ואין אור אלקי שוכן בנפשו להיות לו לאור וחיות ממש שאם כן לא היה רעב כו'. וזהו פירוש נותן לחם לרעבים וכמו שכתוב להחיותם ברעב ורעב זה הוא בחינת כליון התשוקה לאלוקים כו'.
ואח"כ אמר ה' מתיר אסורים, לניצוצי קדושה שנפלו עוד למטה ונקראים אסורים, הם המתפעלים מהתבוננות בשכלם על כל פנים, רק מצד התקשרות נפשם הטבעית בעולם הזה אסורים ומקושרים המה מידותיהם אהבה ויראה מבלתי יתפעלו בהתפעלות השכל, והרי זה כאסור בב' ידיו שאינו מתנענע כו'.
אח"כ אמר ה' פקח עורים, פירוש עור הוא שיש לו כח הראיה הרוחנית ואין לו כלי העין להביא בו אור הראיה הרוחנית לידי בחינת ראיה גשמית. כך יש ניצוצות שמשיגים בנפשם בבחינת ראיה שבחכמה שבנפשם כמאמר איזהו חכם הרואה את הנולד יש מאין וכו' כידוע, אבל אין להם בחי' כח הראיה שיהיה בהם ראיה זאת בהתגלות בהשגה ממש אלא מרחוק ה' נראה לו בראיה רוחנית בלבד וכו'. ועל זה נאמר ה' פוקח עורים שמפקח עיניהם לראות בהשגה גמורה.  
וכל זה במי שיש לו השגה על כל פנים באלוקות, אבל אחר כך אמר על המדרגה היותר תחתונה ה' זקף כפופים, כי הכפופים ראשם כפוף לארץ כבהמה שראשה כפוף לארץ על היות שורש רוח הבהמה שיורדת לארץ כו', וכך יש ניצוצות שנשקעו בענייני חומריות העולם הזה עד שמוח השגתם מגושם מאוד ולא ישיגו רק גשמיות, אבל בהשגה האלוקית לא ישיגו מאומה והרי זה כמו רוח הבהמה שאינה משגת רק בענייני עצמה כאכילת עשב וכיוצא. וה' זוקף כפופים גם כן.

וכדוגמת כל אלה [בנשמות ישראל] יש בניצוצות רבות שנפלו מלמעלה...

אדמו"ר הזקן, סידור עם דא"ח במקומו. וראה שם ביאור המזמור כולו.

 

הללויה, הללו א-ל בקדשו, הללוהו ברקיע עוזו:
הללוהו בגבורותיו, הללוהו כרב גדלו:
הללוהו בתקע שופר, הללוהו בנבל וכינור:

פירוש בקדשו, בקדש העליון, שהוא מרום וקדוש, מובדל בבחינת לבדו מכל בחינת וגדר השפעה, שהוא בחינת אש אוכלה.
ומא-ל עליון הנ"ל, נשפע האור והחיות על ידי רקיע עוזו, שהם המסכים רבים שמעלימים ומסתירים גילוי אלוקותו ית' בהעלם אחר העלם.
ובגבורותיו, הן הם הצמצומים, אשר אחר ההעלם והתלבשות אור אין סוף ב"ה בכמה מיני לבושין ומדרגות שונות, אזי נשפע האור והחיות קו לקו זעיר שם זעיר שם כדי שיוכלו כל העולמות עליונים ותחתונים לקבל חיותם כו'.
וכרוב גודלו, פירוש, שאחר המסכים והצמצומים נתהוו ונאצלו ונבראו ריבוי רבבות עולמות לאין קץ ותכלית, כמ"ש ועלמות אין מספר, ובכל עולם אין מספר לגדודיו, ובגדוד אחד אלף אלפים כו'.
וכל זה הללוהו להמשיך בתקע שופר, שהוא בחינת תשובה עילאה, בחינת פנימיות נקודת הלב, קול פשוט, תקיעה כו', בלא התחלקות אותיות להיות בחינת דיבור.

אדמו"ר הזקן, ליקוטי תורה, מאמר ד"ה אתם ניצבים.
וראה בסידור עם דא"ח לאדמו"ר הזקן ביאור המזמור כולו.  

 


אתה הוא ה' לבדך, אתה עשית את השמים, שמי השמים וכל צבאם, הארץ וכל אשר עליה, הימים וכל אשר בהם, ואתה מחיה את כלם, וצבא השמים לך משתחוים:
אתה הוא ה' האלקים אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים, ושמת שמו אברהם:
ומצאת את לבבו נאמן לפניך, וכרות עמו הברית לתת את ארץ הכנעני החתי האמרי והפריזי והיבוסי והגרגשי לתת לזרעו, ותקם את דברך כי צדיק אתה:

בפסוקים אלה נתבאר כללות סדר הבריאה וסדר השתלשלות עד לפעולה שעל ידי עבודת האדם.
ומתחיל בכתוב: אתה הוא הוי' לבדך, אתה, קאי על עצמות ומהות. כמבואר בכמה מקומות, שדווקא על העצמות אפשר לומר אתה בלשון נוכח, כיון שנמצא בכל מקום, דלית אתר פנוי מיני'. הוא, קאי על האור כמו שהוא בהעלם, היינו כמו שהוא לעצמו. הוי', קאי על סדר ההשתלשלות כמו שהוא לפני הצמצום. וכל עניינים אלו (אתה הוא הוי') הם לבדך, לפי שאין שם שום מציאות של עולמות, שהרי זה קודם הצמצום.
ולאחרי זה ממשיך: אתה עשית את השמים שמי השמים, דקאי על המקיפים העליונים, בחי' טהירו עילאה וטהירו תתאה,  שהם למעלה מעולם האצילות, שזהו ענין המקיפים כפי שהם לאחר הצמצום. וממשיך הארץ גו' הימים גו', שזהו ענין סדר השתלשלות שנחלק לים ויבשה (ארץ), שהם בעלמא דאתכסייא ובעלמא דאתגלייא, שבזה נכלל כל ההשתלשלות מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין.
וממשיך בכתוב: אתה הוא הוי' האלוקים אשר בחרת באברם, שזוהי ההתבוננות בזה שכל סדר ההשתלשלות (שנתבאר לפני זה), תכלית ענינו הוא הבחירה באברהם, אחד היה אברהם. דבחירה זו הייתה באברם, קודם שנתווסף לו אות ה', שכבר אז הכיר את בוראו ועמד בכל הניסיונות, שעל ידי עבודתו זו נעשית היציאה, הוצאתו מאור כשדים, שהוא ענין היציאה מכל ההגבלות ומכל ההעלמות וההסתרים דלעומת-זה ודסדר השתלשלות, ושמת שמו אברהם, בתוספת ה', אב המון גויים נתתיך, כדי להתחיל את ענין הבירורים דכל הגויים שבכללות הם שבעה אומות, שזהו אומרו: וכרות עמו הברית לתת את ארץ הכנעני וגו' לתת לזרעו, שניתנו כל השבעה אומות כדי לפעול בהם כללות ענין הבירורים.
וממשיך בכתוב: ותקם את דבריך כי צדיק אתה, שענין זה נוגע לאופן הבירור. דהנה, ענין הבירור יכול להיות באופן שיתבטל לגמרי, עדי אובד. ועל זה אומר שכיון שצדיק אתה, וענינו של צדיק הוא כמו שכתוב: אמרו צדיק כי טוב, הנה טבע הטוב להיטיב, להציל ולהעלות את כל ניצוצות הקדושה, שזהו ענין ותקם את דבריך, להקים ולהעלות את כל ניצוצות הקדושה, שנמצאים בלעומת-זה. וזהו וכרות עמו הברית לתת את ארץ הכנעני גו', כדי שיהי' ותקם את דבריך, להקים ולהעלות את ניצוצות הקדושה שבכל השבעה עממין.
ומצד הכריתת ברית הנ"ל יש בכוחם של ישראל לברר הבירורים דלעומת-זה, על ידי העבודה פנימית דנפש רוח נשמה שבנפש האלוקית, באמצעות שכל האנושי והבהמי שבנפש הבהמית הטבעית.

הרבי זי"ע, מאמר ד"ה ראשית גויים עמלק תשט"ו, תורת מנחם חלק יג.

 

 

וּבְטוּבו מְחַדֵּשׁ בְּכָל יום תָּמִיד מַעֲשה בְּרֵאשִׁית:
מָה רַבּוּ מַעֲשיךָ ה', כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשיתָ, מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ:
הַמֶּלֶךְ הַמְּרומָם לְבַדּו מֵאָז, הַמְּשֻׁבָּח וְהַמְּפאָר וְהַמִּתְנַשּא מִימות עולָם:
אֱלהֵי עולָם, בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים רַחֵם עָלֵינוּ, אֲדון עֻזֵּנוּ, צוּר מִשגַּבֵּנוּ, מָגֵן יִשְׁעֵנוּ מִשגָּב בַּעֲדֵנוּ:

ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית - כי כל העולמות והברואים אינן אלא בחי' מעשה ועשיה גשמיות - מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית
וחידושם הוא התהוותם מאין ליש רק מהארה בעלמא ואינו דרך התלבשות והשתלשלות עילה ועלול כו' שהרי הוא ית' קדוש ומובדל, והוא:
המלך המרומם לבדו מאז
פי' שהוא לבדו ית' הוא מרומם ונעלה מגדר עלמין כמאז קודם בריאת העולם שהיה הוא לבדו בלי שום שינוי ח"ו, והוא:
המתנשא מימות עולם
והחיות המתפשט לתוך עלמין הוא רק המלך בלבד שבשביל שהוא מלך כו' כמ"ש מלכותך מלכות כל עולמים כו'. ולכך אומרים אח"כ:
ברחמיך הרבים רחם עלינו
כי מאחר שהוא ית' המתנשא מימות עולם ואינו בגדר עלמין כלל כי הוא הסובב כל עלמין כו' הרי הרחמנות גדולה מאד על האדם שנתגשם ורחוק מאד מה' בתכלית,  ואומרים:
אדון עוזנו
הגם שאין אור א"ס ב"ה נתפס ונקלט לתוך הנפש להיות תוכה רצוף אהבה בביטול זה מ"מ הרי הוא אדון עוזנו בחי' אדון זו מלכותו ית' וכמ"ש שום תשים עליך מלך בחינת מקיף ונמשך מזה ג' בחי' מקיפים להנשמה במחשבה דבור ומעשה. וזהו:
צור משגבנו, מגן ישענו, משגב בעדנו
כי צור הוא לשון מחסה כמ"ש צור עוזי מחסי וכן מגן ומשגב והן הם מקיפים לשלשה בחי' מחשבה דבור ומעשה ונפש רוח ונשמה כנגד ג' בחינות "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" שמקיפים את נפש רוח ונשמה מכל צד להתכלל באור א"ס ב"ה ממש להיות צרורה בצרור החיים את ה' ממש...  וזהו ענין לבושי הנשמה בעוה"ב ולבוש זה נעשה ע"י המצות, כי הנה המצות הם גם כן בג' בחינות מחשבה דבור מעשה כי יש מצות התלויות במחשבה לבד ובכונת הלב שאם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא כלל ויש התלויות בדבור כו' והן הם בחי' מקיפין כמאמר אשר קדשנו במצותיו שע"י המצות נמשך בחי' קדש העליון ומובדל.

אדמו"ר הזקן, ליקוטי תורה (פרשת שלח לח,ד)

 

יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ יוצֵר מְשָׁרְתִים, וַאֲשֶׁר מְשָׁרְתָיו כֻּלָּם עומְדִים בְּרוּם עולָם...
וְכֻלָּם פּותְחִים אֶת פִּיהֶם בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה, בְּשִׁירָה וּבְזִמְרָה, וּמְבָרְכִים וּמְשַׁבְּחִים, וּמְפָאֲרִים וּמַעֲרִיצִים, וּמַקְדִּישִׁים וּמַמְלִיכִים...
עונִים בְּאֵימָה וְאומְרִים בְּיִרְאָה:
קָדושׁ קָדושׁ, קָדושׁ ה' צְבָאות, מְלא כָל הָאָרֶץ כְּבודו:
וְהָאופַנִּים וְחַיּות הַקּדֶשׁ בְּרַעַשׁ גָּדול מִתְנַשּאִים לְעֻמַּת השרָפִים, לְעֻמָּתָם מְשַׁבְּחִים וְאומְרִים:
בָּרוּךְ כְּבוד ה' מִמְּקומו:

כדי שתרד ותמשך בחינת אש שלמעלה מצוה להביא מן ההדיוט ע"י אתערותא דלתתא, והיינו ע"י התבוננות במקור חוצבה ושרשה במרכבה העליונה שממנה נלקח הכח המתאוה שבנפשו הבהמית כנ"ל. איך שהם בטלים בבחי' מרכבה וכסא לגבי דמות אדם שעל הכסא וזעים וחלים מחיל כסא ומתלהבים ומתלהטים בלהבת ושלהבת רשפי אש ליבטל ולהכלל באור ה' השופע עליהם.
וממילא יאיר אור האהבה גם על כח המתאוה שבנפשו הבהמית שנלקח משם לעורר לבו להיות נעתק מתענוגים גשמיים אשר נשקע בהם ולהיות נמשך אחר שרשו להבטל ולהכלל באור ה'.
ולכן תקנו אנשי כנסת הגדולה ברכות ק"ש שתים לפניה ברכת יוצר אור ששם נאמר ונשנה באריכות סדר המלאכים ושרפים וחיות איך שהם בטלים לאורו ית' ויוצר משרתים ואשר משרתיו כו'.
יוצר משרתים שכמה אלף ורבוא רבבות נבראים בכל יום ומחמת תוקף אהבתם כאש בוערת כלים ונשרפים וחוזרים ומתחדשים ואשר משרתיו מששת ימי בראשית כמה אלף ורבוא רבבות בגדוד א' ולגדודיו אין מספר כדכתיב "היש מספר לגדודיו" כדמשני בגמרא
וכולם מעריצים ומקדישים כו' מחמת השגתם שיודעים ומשיגים שחיותם וקיומם הנמשך להם מאתו ית' הוא מבחינת שמו לבד כמו על דרך משל שמו של אדם שאינו עצם מעצמותו כלל אלא איזה בחינת הארה והתפשטות ממנו כדי שיוכל זולתו לקרוא לו בשמו ונקרא אור א"ס ב"ה כלומר הארה ממנו בלבד...
ואומרים קדוש כלומר שהוא מובדל מהם ואינו מתלבש בהם בבחי' גילוי כי הנה כתיב מלכותך מלכות כל עולמים שכל חיות המתפשט מאור א"ס ב"ה להחיות כל הנבראים להיות ממלא כל עלמין אינו כדרך הנשמה המחיה וממלא כל הגוף שהיא מתלבשת בתוכו והיא מתפעלת ממקרי הגוף משא"כ בו ית' אני ה' לא שניתי כתיב ואתה הוא קודם שנברא העולם ואתה הוא כו' אלא שכל העולמות מקבלים חיותם ושפעם וקיומם מבחי' מלכותו בלבד שהוא בחי' התפשטות והארה ממנו ולחוץ...
וזהו בורא קדושים, ישתבח שמך לעד מלכנו פי' שכל השבח וההילול מחמת איזה השגה אינו אלא בחי' שמך ששמו נקרא על הנבראים והוא בבחי' לעד שאינו מתלבש ומתגלה בהם אלא עומדים בריחוק מקום וכדכתיב "כי הוא צוה ונבראו ויעמידם לעד לעולם" ופי' צוה ונבראו כאלו הם מעצמם נבראו ממילא מאין ליש ע"י צוויו שאין חיותו ית' המחיה ומהוה אותם מאין ליש מתפשט ומתלבש בתוכם בבחי' גילוי כי מ"ש וברוח פיו כל צבאם לא שיהיה כח הפועל מתלבש ממש בנפעל אלא שהוא כח השופע עליהם בלבד... ואותה אנו מבקשים שישתבח דהיינו להיות בבחי' זו שבח ותוספת בתוקף אור וגילוי אבל הקב"ה בעצמו ובכבודו הוא קדוש ומובדל.. 
והנה המלאכים מחמת גודל עוצם השגתם ששפען וחיותן נמשך מבחי' שמו לבד שהוא קדוש ומובדל לכן הם בבחי' רצוא ושוב, רצוא ברשפי אש שלהבת מתלהטת להכלל באורו ית', ושוב ביראה שמחמת היראה הם חוזרים ונרתעים לאחוריהם כענין שנאמר וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק ואומרים ברוך כבוד ה' ממקומו שיבורך ויומשך למטה ג"כ בבחי' גילוי כמו שהוא למעלה
ומזה יתבונן המשכיל להיות ג"כ בבחי' רצוא ושוב באהבה וחשיקה וחפיצה להיות נמשך אחר שרשו להתכלל באור ה' שהוא קדוש ומובדל כו' ושוב ביראה להיות מקבל עול מלכות שמים למטה כמ"ש שום תשים עליך מלך וכמארז"ל אם רץ לבך שוב לאחד שיעשה מכון לשבתו ולהיות ה' אחד שורה למטה כמו למעלה.

 

אדמו"ר הזקן, ליקוטי תורה (פרשת תצא לד,ד)
 

כֻּלָּם כְּאֶחָד עונִים בְּאֵימָה וְאומְרִים בְּיִרְאָה:

קָדושׁ קָדושׁ, קָדושׁ ה' צְבָאות, מְלא כָל הָאָרֶץ כְּבודו:

וְהָאופַנִּים וְחַיּות הַקּדֶשׁ בְּרַעַשׁ גָּדול מִתְנַשּאִים לְעֻמַּת השרָפִים, לְעֻמָּתָם מְשַׁבְּחִים וְאומְרִים:

בָּרוּךְ כְּבוד ה' מִמְּקומו:

הנה כתיב "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק" שהחיות הקדש הן בבחינת רצוא להכלל באור אין סוף ברוך הוא.
ולהיות הרצון העליון הוא בבחינת השוב וכמ"ש "לא תהו בראה ולשבת יצרה" על כן הן בבחינת שוב.
אמנם ע"י הרצוא שלהם הרי הם מעלים ומגביהים את הכסא למדריגה גבוה יותר, דזהו כללות ענין המרכבה שמגביה למעלה ומדריגה גבוה. ויש בזה כמה בחינות ומדריגות וכדאיתא בכתבי האריז"ל שיש כרוב, חיות ואופנים. כרובים ושרפים בעולם הבריאה, חיות ביצירה, ואופנים בעשיה.

דהמרכבה דעולם הבריאה היא למעלה הרבה יותר מהמרכבה דעולם היצירה ולכן משלו רז"ל את ישעיה ויחזקאל לבן כרך ובן כפר שראו את המלך שישעיה הוא כבן כרך שראה את המלך, שהבן כרך הוא שמורגל בראיית המלך והגם שמתפעל במאוד מגדולת המלך והדרת גאונו, אמנם עם זה הרי בראייתו הוא משים לבו גם על עניינים פנימיים כי להיותו בן כרך הוא יודע גם מענייני הנהגת המלוכה ומתענג על זה בתענוג גדול כי הוא יש לו הבנה בזה ופועל בו ביטול פנימי. משא"כ בן כפר כשרואה את המלך שאינו מורגל בראיית פני המלך ואינו יודע ומשיג עניני המלוכה הרי הוא מתפעל מחיצוניות העניינים והביטול הוא ג"כ ביטול חיצוני.

והדוגמא מזה למעלה הוא בשרפים שהם בעולם הבריאה ד"אימא עילאה מקננא בכורסיא" שהוא עולם ההשגה והשרפים שהם בעולם הבריאה, הרי הם משיגים דאוא"ס הוא קדוש ומובדל ואיך דכולא קמיה כלא חשיב והרי הם בבחינת ביטול פנימי ממש דעל שם זה נקראים שרפים שמתבטלים בנועם השגתם זו. אבל האופנים אינם משיגים רק שיודעים שיש מה שלמעלה מהשגתם אבל אינם משיגים מהו, על כן הביטול שלהם הוא ביטול חיצוני בלבד וזהו ג"כ סיבת הרעש שלהם, דלכאורה מאחר שאינם משיגים מפני מה הם מרעישים כל כך אך באמת היא הנותנת, דלפי שאינם משיגים לכך הם מרעישים, ועל דרך משל מי שהוא משיג שכל עמוק ביותר אם משיגו בטוב אינו מרעיש כלל, כי אם הוא נכנס יותר לעומקו ופנימיותו של המושכל ההוא ונדבק מאד בהענין עד שמתבטל מכל מציאותו בעריבות ומתיקות השכל ההוא והוא בנחת ומנוחה דוקא בחשאי. אבל זה שיודע שיש כאן איזה שכל עמוק ואינו יודע מהו הרי הוא מרעיש עד אשר ידע הענין ההוא. וכך האופנים הנה מפני העדר השגתם משום זה הוא הרעש שלהם.
ומובן מזה איך שהמרכבה דשרפים הוא למעלה הרבה מהמרכבה דחיות ואופנים.

הרבי הריי"ץ, ספר המאמרים קונטרסים (ח''א, ד"ה והאר עינינו)


אֵין עֲרוךְ לְךָ וְאֵין זוּלָתֶךָ, אֶפֶס בִּלְתֶּךָ, וּמִי דּומֶה לָּךְ.
אֵין עֲרוךְ לְךָ ה' אֱלהֵינוּ בָּעולָם הַזֶּה, וְאֵין זוּלָתְךָ מַלְכֵּינוּ לְחַיֵּי הָעולָם הַבָּא, אֶפֶס בִּלְתְּךָ גּואֲלֵינוּ לִימות הַמָּשִׁיחַ, וְאֵין דּומֶה לְּךָ מושִׁיעֵנוּ לִתְחִיּיַת הַמֵּתִים:

יש לומר דחשיב סדר ומדריגות בעולמות: עולם הזה ועולם הבא והיינו גן-עדן, וימות המשיח ותחיית המתים.
וחשיב פרטי מדריגות בשבח אור-אין-סוף מה שניכר בכל עולם ועולם לפי מה שהוא, ואומר:
אין ערוך לך ה' אלוקינו בעולם הזה
דבעולם הזה מובן ומורגש איך שאין ערוך לך. דהנה ידוע דבריאת יש מאין אי אפשר להיות בדרך עילה ועלול דעילה ועלול הוא שהעלול יש לו ערך להעילה וכמו שכל ומדות ומחשבה דיבור ומעשה.. משא"כ מציאות היש הגשמי מהרוחני אינו בסדר והדרגה דאם כן לא הי' גשמי כ"א רוחני, ומה שנעשה גשמי אינו בערך לגבי מקורו כלל .. ונמצא בעוה"ז מה שנעשה מציאות יש גשמי ניכר איך שאין ערוך הנברא לגבי האלקות, כי בסדר והדרגה בערך לא הי' מציאות יש כלל ומובן בשכל מאחר שנעשה מציאות יש הרי אינו בערך האלקות כלל כו'.
ומזה נבין גם למעלה בעולמות עליונים עד שגם בחי' החכמה דאצילות  שאין ערוך כלל לגבי עצמות אור אין סוף ..
ואין זולתך מלכינו לחיי העוה"ב
הנה ידוע דאף שהיש נראה למציאות דבר נפרד בפני עצמו כו' אמנם האמת אינו כן אלא שבאמת היש בטל לאלקות ורק נראה ליש.. דהנה מציאות היש שנתהווה מאין הרי הוא התהוות חדשה שלא הי' במקורו כי המקור הוא רוחני ואין שם מציאות יש כלל וא"כ מה שנתהווה יש הרי הוא התחדשות (ולכן אין ערוך כלל כו' כנ"ל) ומאחר שהוא התחדשות הרי בהכרח שהמקור המהווה אותו יהי' בו תמיד ואם יסתלק ממנו יהי' אין ואפס ויתבטל מציאותו. והמשל בזה הוא כמו אבן כאשר זורקין מלמעלה למטה, שהוא בטבעו הרי הוא יורד למטה מעצמו ואף בלא כח הזורק, משא"כ כשזורקין אותו מלמטה למעלה שהוא היפוך טבעו הרי הוא מיד יפול למטה, והוא מפני שהזורק פועל באבן דבר חידוש היפוך טבעו ולזאת כל זמן שמקיפו כח הזורק שפעל בו ההתחדשות הפעולה קיימת וכשנכלה הכח הפועל מתבטלת הפעולה וחוזר לטבעו הראשונה. כמו כן יובן בענין התהוות היש מאחר שהוא התחדשות בהכרח שיהי' מקורו בו תמיד לצורך קיומו כו', וזהו מ"ש לעולם ה' דברך נצב בשמים, וכמו"כ בשארי הנבראי' צ"ל בהם הכח האלקי תמיד. ומאחר שכן הרי עיקר מציאות הנברא הוא הכח אלקי המהווה אותו ומבלעדו אין שום מציאות.
וזהו ואין זולתך מלכנו לחיי העוה"ב, דבגן עדן שם נרגש איך שאין זולתך מלכינו כלל, שהעיקר הוא האין האלקי והיש בטל ויותר מזה שהיש בטל במציאות ממש ואינו דבר בפני עצמו כלל, והיינו בחינת אור מלכות דאצילות שמאיר בגן עדן, שהביטול דאצילות הוא שאינו נרגש היש כלל רק מיוחד בתכלית היחוד, וזהו ואין זולתך כו'..
אפס בלתך גואלינו לימות המשיח
יש לומר דההפרש בין ואין זולתך לאפס בלתך הוא ההפרש בין ביטול הכלים לביטול האור, דאפס הוא ביטול יותר, דאין זולתך הוא מורה שיש מציאות אלא שבטל כו', ואפס הוא שאין מציאות זולת כלל.
והענין דהנה אף בחינת כלים דאצילות שהן אלקות, מכל מקום באצילות גופא נקראים בריאה יש מאין שהן בחינת יש הנאצל אלא שבטלים ומיוחדים באלקות כו'.. אמנם בחינת האור הוא אצילות שבאצילות שהוא מעין המאור ממש ודבוק במקורו תמיד ..
ואימתי נמצא האור כשהעצם המאור נמצא. וכמו אור וזיו השמש הנה כשמאיר עצם השמש אז נמשך ממנו האור וכשיסתיר איזה דבר על גוף השמש לא יאיר אורו כו'..
וענין הדביקות ידוע שהוא ענין הביטול ודבוק תמיד במקורו ואז הוא במציאות, ונמצא מהו מציאותו הוא הביטול מה שאינו במציאות בפ"ע כלל (ע"ד המבואר במקום אחר לענין נבראים דעלמא דאתכסייא שזהו כמשל דגים שבים שמובלעים במי הים (דכל מציאותם הוא המים כו') ואז הם חיים וקיימים ואם יפרדו ממקורן הוא המים הרי הם מתים וא"כ כל חיותם מה שהם במציאות דבר הוא כשמובלעים ודבוקים במקורן כו'), וזהו אפס בלתך יש לומר דקאי על בחינת האור שאינו שום מציאות בפני עצמו ומציאותו הוא כשדבוק ובטל במקורו כו'. וכמבואר במקום אחר דאור וכלי הם בחי' סובב כל עלמין וממלא כל עלמין, ולעתיד לבא בימות המשיח יאיר בחי' סובב כל עלמין, וזהו אפס בלתך גואלינו לימות המשיח.  
ואין דומה לך מושיענו לתחיית המתים
יש לומר ואין דומה לך הוא בחינת עצמיות האין סוף שלמעלה מבחינת גילוי לגמרי הוא בחי' העצם ממש, דבחינת האור הוא רק גילוי העצם (שאין בו מבחינת העצם כו'), ואף שהוא מעין המאור מכל מקום הרי הוא בבחינת גילוי, והיינו שנצטייר באיזה ציור על כל פנים (מפני שהוא רק הארה כו', ומבואר במ"א דכל ציור הוא גבול ויש ונקרא חיצוניות כו'), משא"כ העצם לא נצטייר בשום ציור כלל מפני שאינו בבחינת גילוי כלל ואי אפשר להיות בדמיון כזה בשום מדריגה שהרי הוא התפשטות וגילוי איזה גילוי שיהיה כו', ואינן בבחינת העצם ממש...
יש ג' בחינות ומדריגות בחינת סובב כל עלמין וממלא כל עלמין ועצמיות שלמעלה מבחינות סובב כל עלמין וממלא כל עלמין. דגם סובב כל עלמין הרי הוא בחינת גילוי אור ולכן נקרא סובב כל עלמין שיש לו שייכות לעולם, משא"כ בחינת עצמיות אינו שייך לעלמין כלל שאינו בגדר גילוי כלל דסובב כל עלמין גם כן... והנה יחיינו מיומיים זהו ב' מדריגות סובב כל עלמין וממלא כל עלמין, וביום השלישי הוא בחינת תחיית המתים אז יקימנו ונחיה לפניו ממש בחינת עצמית אור אין סוף שלמעלה מסובב כל עלמין.. ואין דומה לך בחי' העצמות ממש הוא מושיענו לתחיית המתים במהרה בימינו אמן.

הרבי הרש"ב, ספר המאמרים תרנ"ב (שמחת תורה)

ברכת יוצר אור – יראת ה'
ברכת יוצר אור כולה דברי יראת הרוממות, איך לגדולתו אין חקר ואיך כל העולמות עליונים ותחתונים ומלאכים מתבטלין ומודים ומשתחווים באימה וביראה וכולם מקבלים כו'.
כשיתבונן האדם בפרטי ענין הברכה זו יתלבש ביראת הרוממות.. וברכה זו הכנה לפסוק "שמע ישראל" שהוא קיצור ברכה זו וד"ל.
וברכת אהבה רבה שכולה דברי אהבה שיקרבנו ה' לעבודתו ולתורתו שיתן לו לב להשכיל כו' ברכה זו הכנה לפרשת "ואהבת" כו' וד"ל.
מאמרי אדמו"ר הזקן (הקצרים עמ' ת"ה)

לגרום ביטול בנפש הבהמית
התוכן של ברכת יוצר הוא - ביטול המלאכים שרפים ואופנים וכו',  והמכוון בזה הוא, שההתבוננות בענינים אלו, פועלת גם בנפש הבהמית, שגם היא תהיה בטלה לאלקות.
ועל דרך משל במלך בשר ודם, שגם איש המוני שלהיותו פשוט ביותר אינו שייך שישיג גדולת המלך ויתפעל מזה לפי שאין לו שום מושג כלל בגדולת המלך, מכל מקום, כאשר רואה איך ששרים רבים ונכבדים משתחוים ובטלים להמלך, הנה הא גופא שרואה את ביטול השרים כו', הרי זה פועל ביטול גם באיש ההמוני.
ועל דרך זה גם בנפש הבהמית, שהגם שמצד עצמו אין לו מושג באלקות כלל, מכל מקום, על ידי שמתבונן ומשיג את ביטול המלאכים, הרי זה פועל גם עליו.
ולבד זאת, הרי ידוע ששרש הנפש הבהמית הוא משמרי האופנים, ולכן כשמשיג איך ששרשו בטל, הרי זה פועל ביטול גם בו, ואדרבה, ידיעה זו שהמלאכים הם שרש נפש הבהמית, פועלת חיזוק יותר בהביטול דנפש הבהמית.
הרבי זי"ע (תורת מנחם חלק ל"א ע' 61)

אַהֲבָת עולם אֲהַבְתָּנוּ ה' אֱלוקינוּ, חֶמְלָה גְּדולָה וִיתֵרָה חָמַלְתָּ עָלֵינוּ...
וּבָנוּ בָחַרְתָּ מִכָּל עַם וְלָשׁון, וְקֵרַבְתָּנוּ מַלְכֵּנוּ לְשִׁמְךָ הַגָּדול בְּאַהֲבָה לְהודות לְךָ וּלְיַחֶדְךָ וּלְאַהֲבָה אֶת שְׁמֶךָ:

ברכה שניה אהבת עולם אהבתנו ה' אלקינו. כלומר שהניח כל צבא מעלה הקדושים והשרה שכינתו עלינו להיות נקרא אלקינו...
והיינו כי אהבה דוחקת הבשר ולכן נקרא אהבת עולם שהיא בחינת צמצום אורו הגדול הבלתי תכלית להתלבש בבחינת גבול הנקרא עולם בעבור אהבת עמו ישראל כדי לקרבם אליו ליכלל ביחודו ואחדותו יתברך.
וזהו שאומרים חמלה גדולה ויתירה, פירוש יתירה על קרבת אלקים שבכל צבא מעלה.
ובנו בחרת מכל עם ולשון הוא הגוף החומרי הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם.
וקרבתנו וכו' להודות ... וליחדך כו' ליכלל ביחודו יתברך כנ"ל,
והנה כאשר ישים המשכיל אלה הדברים אל עומקא דלבא ומוחא, אזי ממילא כמים הפנים לפנים תתלהט נפשו ותתלבש ברוח נדיבה להתנדב להניח ולעזוב כל אשר לו מנגד ורק לדבקה בו יתברך וליכלל באורו בדביקה חשיקה וכו' בבחינת נשיקין ואתדבקות רוחא ברוחא.
אך איך היא בחינת אתדבקות רוחא ברוחא לזה אמר והיו הדברים האלה כו' על לבבך ודברת בם כו' ..
תניא פרק מ"ט


אָבִינוּ אָב הָרַחֲמָן, הַמְרַחֵם, רַחֵם - נא עָלֵינוּ. וְתֵן בְּלִבֵּנוּ בִּינָה לְהָבִין וּלְהַשכִּיל...
ולא נֵבושׁ, וְלא נִכָּלֵם, וְלא נִכָּשֵׁל, לְעולָם וָעֶד:

פירוש כי הנה כתיב "כי לא יראני האדם וחי", וארז"ל "בחייהם אינם רואים, אבל במיתתם רואים", והטעם לכך הוא, כי בחייהם הנפש מלובשת בגוף המכסה ומסתיר עליו להיות נראה לו זה העולם ליש ודבר בפני עצמו.
אבל בצאת הנפש מהגוף, אזי רואים שבאמת מהותו ועצמותו ית' הוא היה הווה ויהיה בלי שום שינוי, ואין שום דבר יכול להלבישו כלל ולהסתירו. ומה שהיה נראה לו העולם ליש ודבר בפני עצמו - היה מקח טעות לגמרי. ואזי הבושה גדולה עד למאד - על שכל מחשבותיו ומגמותיו היו בהבלי העולם ובעסקיו, כאלו הוא דבר בפני עצמו ממש, והוא חוצפא והעזה גדולה כו'.
ולכן בקשתנו היא "ברחמיך הרבים רחם עלינו ותן בלבנו בינה" היינו להבין דבר מתוך דבר, היינו אף בעוד שהנשמה מלובש בגוף, יבין וישכיל שבאמת הכל בטל בתכלית כמו קודם שנברא העולם בלי שום שינוי ממש כנ"ל ואז "לא נבוש לעולם ועד". בכדי שלא יהיה אח"כ הבושה לעולם ועד.

לקוטי תורה

וְיַחֵד לְבָבֵנוּ לְאַהֲבָה וּלְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ

כתיב "יחד לבבי ליראה שמך" וכן אנו מתפללין בברכת אהבת עולם אהבתנו כו' ויחד לבבנו כו'.
והענין, כי יש בחינת רעותא דליבא שהוא רצון הלב, ויש בזה ב' בחינות - פנימיות וחיצוניות. פנימיות נקודת הלב היא בחינת אהבה רבה שלמעלה מהטעם והדעת ובאה מלמעלה בבחינת מתנה, כמ"ש "עבודת מתנה אתן את כהונתכם".
וחיצוניות הלב הוא הנלקח מן הדעת והתבוננות בגדולת ה' כל חד לפום שיעורא דיליה. ולפי שכלו והשגתו באור א"ס ב"ה כך מעורר את האהבה בלב.
והנה מודעת זאת כי את זה לעומת זה עשה אלקים, שכמו שיש דעת בקדושה לדעת את ה' ולאהבה אותו, כך יש דעת מצד הקליפה וסטרא אחרא, והוא דעת הרע, לאהוב דברים זרים ולתאוה יבקש נפרד מחמת שערב לחכו מתיקות עולם הזה ותענוגיו. והנה זו היא מדת בינונים זה וזה שופטן כו' ולאום מלאום יאמץ כו' כשזה קם זה נופל.
אך האהבה שבפנימית הלב שלמעלה מהטעם ודעת רק באה מלמעלה בבחינת מתנה, אין בחינת זה לעומת זה כנגדה, שבחינת פנימיות נקודת הלב היא בחינת יחידה שאין לה אלא רצון אחד לאביה שבשמים, והיא המעלה והמדרגה שאין דוגמתה ולא בערכה נמצא בגשמיות כלל רק לה' לבדו נמצא בבני ישראל עם קרובו, כמ"ש "כי עם קשה עורף הוא וסלחת" וגו', פירוש קשה עורף - בחינת רצון שלמעלה מהטעם ודעת... ובהתעוררות אהבה רבה זו בקל הוא יכול לנצח ולהגביר הטוב על הרע לגמרי, מפני שאין לחיצונים בה אחיזה כלל.
וזהו יחד לבבי וכו' ויחד לבבנו כו' - שיהיה נכלל בחינת חיצוניות הרצון בבחינת פנימית הרצון.

 

לקוטי תורה בלק סז, ג


תפילת שמונה עשרה

כל הבקשות בשמונה עשרה הן על גילוי אלוקות בנפשו ובעולם

רוב ברכות שמונה עשרה הן בקשות וכמו בקשת חנינת הדעת, עזרת התשובה, סליחה, גאולה, רפואה וכו' שהן י"ב ברכות האמצעיות שאדם שואל צרכיו בהן.
וענין הבקשה אינו שייך כי אם כשחסר לו, כשיודע ומרגיש את החסר לו הרי הוא מבקש שימולא החסרון, אבל כשאינו מרגיש ויודע שחסר לו אינו שייך בקשה.

והנה הבקשות דשמונה עשרה אינן רק שמבקש על צרכי גופו לבד מה שחסר לו בגשמיות כי אם מבקשים על מה שחסר לו בגשמיות וברוחניות, ובאמת הנה עיקר הבקשה צריכה להיות על החסרון ברוחניות, היינו מה שאינו מאיר לו גילוי אלקות בנפשו ובעולם.
וזה הוא ענין סדרי הברכות והבקשות, דתחלת הכל היא בקשת חנינת הדעת שהקב"ה יחוננו בדעת לידע ולהכיר את האמת אשר עיקר החסרון הוא חסרון הרוחניות, וזה גורם את החסרון בגשמיות, דאם הי' מאיר גילוי אלוקות ממילא הי' טוב גם בגשמיות, וכמו בזמן הבית שהי' מאיר גילוי אלקות בעולם הי' להם ריבוי השפעה גם בהשפעות גשמיות שהיו איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, ומה שחסר בגשמיות זהו מצד החסרון ברוחניות.

ואותה אנו מבקשים בשמונה עשרה שיומשך גילוי אלקות שזה ענין ברוך אתה הוי' שתהי' הברכה וההמשכה למטה בבחי' גילוי, והיינו כשמתבונן ברוממות אלקות שאין ערוך אליו כלל, ואיך שהוא רחוק מאלקות בתכלית על ידי זה יתמרמר מאד ומבקש מעומקא דליבא שיומשך גילוי אלקות למטה.

ועל זה נסדר סדר הברכות בהבקשות דשמו"ע, דאחר שלש ראשונות שענינם התקשרות נפשו ונשמתו בנשמת האבות הקדושים ובשרש נשמתו למעלה, הנה ברכה ובקשה ראשונה היא בקשת חנינת הדעת לידע ולהכיר גם את דקות הרע והוא על ידי השגה אלקית אשר על ידי ידיעה והכרה זו בדקות הרע הרי הוא בא לידי תשובה שהיא ברכה שני' בבקשת עזר מלמעלה שתהי' תשובתו אמיתית ומכיר בחטאו ומבקש סליחה ומחילה על העבר ובזה הנה הוא בא לידי בקשת הגאולה שיגאל את הנפש האלוקית ממיצר הנפש הבהמית ובא לידי בקשת רפואה לרפאות את נפשו האלקי' מהריח רע ומן התחלואים שנדבקו בה בהיותה בגלות בנפש הבהמית ומזה בא לידי בקשת ברכת השנים במזונות דתורה ועבודה וכו' בשארי הברכות שהן בקשות בגילוי אלקות בנפשו ובעולם דעל ידי זה הרי הוא מכרית גם הדקות דדקות הרע.

כ"ק אדמו"ר הריי"ץ, ספר המאמרים - תש"ד, עמוד 98

רעש, אש וקול דממה דקה

בתפילת שמונה עשרה - תמן קאתי מלכא

ובכדי שתהיה [האהבה] בבחינת גילוי הלב לצאת מההעלם אל הגילוי הוא ע"י התבוננות באור א"ס ב"ה ממש דלית מחשבה תפיסא ביה כלל.
ועל דבר זה ניתקן סדר התפלה ופסוקי דזמרה וברכת יוצר אור איך שבטובו הגנוז מחדש כו' והמלאכים אומרים קדוש כו' והוא בחינת רעש התחדשות ההשגה, כי בלילה בשינה אחד משישים כו' ובבקר נעשה בריה חדשה אתה נפחתה בי כו'.

ואחר הרעש אש הוא בחינת קריאת שמע ואהבת, כי נר הוי' נשמת אדם כנר ושלהבת העולה מאליה, דהיינו כמ"ש אליך הוי' נפשי אשא להכלל מחשבה במחשבה ודבור בדבור ודברת בם בשבתך בביתך כו' וזו היא התגלות אמיתית אור האהבה בקרב איש ולב עמוק, אלא שצריך להקדים בחי' הרעש...

ואחר האש קול דממה דקה הוא בתפלת שמונה עשרה ברוך אתה הוי' אלקינו מלך העולם שיהא ברוך ונמשך בחי' הוי' אור א"ס ב"ה בעצמו ובכבודו ותמן קאתי מלכא כו' וגילוי הוי' למטה במלכותו מלכות כל עולמים הוא על ידי כי הוי' אלקינו שאנחנו בטלים אליו ית' ואנחנו ממשיכים ג"כ להיות מלך העולם כו'.
 

אדמו"ר הזקן, לקוטי תורה, שיר השירים דף ה,ג

 

השתפכות הנפש אל חיק אביה ממש

בחי' הודאה הוא בחי' בטול והתכללות באור אין סוף ב"ה ממש הסובב כל עלמין והן הן בחינות השתחואות שבתפלת שמונה עשרה. ולכן תפילה היא בלחש ובחשאי בבחי' סובב כל עלמין למעלה מעלה מבחי' השתלשלות שאינה בגדר המשכה והשפעה כלל כו' ואינה עולה בשם אהבה כלל רק בחי' ביטול במציאות ממש לגמרי והיינו בחי' השתפכות אל חיק אביה ממש להיות כאין ואפס ממש שעל זה מרמז ענין ההשתחואה כמו שמשתחוה לפני המלך שמבטל את עצמו כו'

אדמו"ר הזקן, תורה אור פרשת ויחי דף מה,ג


מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת

לפי אופן עבודתו בפסוקי דזמרה, ברכות ק"ש וק"ש, כך יבוא על שכרו בגילוי האהבה העליונה בשמונה עשרה

מי שטרח בערב שבת בבחינת עבודה ויגיעה לברר ולתקן את הנפש הבהמית על ידי טרחא ויגיעת נפש ובשר בהתבוננות כנ"ל יאכל בשבת בבחינת גילוי אור רצון העליון להיות בחינת אהבה רבה ואהבה בתענוגים שמצד הנשמה עצמה כו', והוא שכר עבודתה בבירור ותיקון נפש הבהמית שכפי טוב עבודתה בששת ימי החול בבירור הנפש הבהמית הרי היא באה על שכרה בשבת בגילוי בחינת האהבה העליונה כו'.

וכמו כן הוא בכל יום בתפילת שמונה עשרה הוא מעין בחינת שבת כו' דתחילת העבודה בפסוקי דזמרה היא עבודה ברעש ובבחינת התפעלות מורגשת... וכן בקריאת שמע שהוא התפעלות הנשמה בבחי' שלהבת י"ה מכל מקום באה גם כן במורגש בלב בשר כו' כנ"ל והטעם לפי שכל זה הוא להפוך חומריות הגוף ונפש הבהמית שאין זה מתברר רק בהתלהבות דלב בשר דוקא...

כאשר האהבה דבכל לבבך בשני יצריך היא באמת כו' והיינו דשלהבת י"ה דנפש האלוקית היא באמיתית ונשרף ונכלה בה הנפש הבהמית כו', אז נמשך מלמעלה לקשר את הנפש האלוקית בבחינת התקשרות והתכללות למעלה שהוא בחינת אהבה העליונה כו' ובפרט בשמונה עשרה שהיא בחינת ביטול דנשמה מצד עצמה בבחינת ביטול במציאות והוא עניין קול דממה דקה בחינת קלא פנימאה.

וכל זה הוא על ידי העבודה ויגיעה תחילה לברר את הנפש הבהמית דלפי אופן עבודתו בפסוקי דזמרא, ברכות ק"ש וק"ש לברר את הנפש הבהמית, לפי אופן כזה הוא ביטול הנשמה והתקשרותה מצד עצמה בשמונה עשרה שזהו גילוי בחינת האהבה העליונה כו', ונמצא דהגם דבחינת אהבה רבה היא שבאה מלמעלה מכל מקום זהו דוקא על ידי שטרח ויגע תחילה בכח עצמו  לברר ולתקן את הנפש הבהמית על ידי זה דוקא הוא בא על שכרו  בבחינת גילוי האהבה רבה העליונה. 

כ"ק אדמו"ר הרש"ב, המשך תרס"ו עמוד קמה


לעתיד לבוא - בקול רם

שמונה עשרה צלותא בחשאי הוא רק בזמן הזה שהנוקבא הוא בחינת מקבל ולא משפיע, אבל לעתיד כשתתעלה להיות בבחינת משפיע כמו הדכר עצמו אז יהיה שמונה עשרה בקול רם ויהיה קול כלה.
 

כ"ק אדמו"ר הזקן, תורה אור פרשת ויגש, דף מה,ב

 

ומבאר כ"ק אדמו"ר זי"ע:

תכלית הביטול שאפשר להגיע אליה בזמן הזה, גם דרגת ביטול במציאות, גם באופן שחודר בכל הכוחות שלו, מכוח הרצון ועד לכוח המעשה, הרי זה באופן ששולל מציאות האדם, ביטול כל כוח מכוחות נפשו.
אבל לעתיד לבוא שאז יהיה הביטול בתכלית השלימות, עד ל"ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו" שהבשר מצד עצמו "יראה" אלוקות, הרי בכל המציאות יתגלה שאין עוד, שאינם שום מציאות, ובישראל יתגלה הא דישראל וקוב"ה כולא חד, באופן שמציאותם גופא היא העצמות כביכול, ועל דרך 'מאן מלכי רבנן', שמציאותם גופא היא המלך.
אזי תתגלה המעלה דענין הביטול בתכלית שבתפילה, ולכן תהיה התפילה בקול רם, שענינו – גילוי מעלת הביטול.

ליקוטי שיחות חלק לה עמוד 197

שלח תגובה הדפסה שלח לחבר שתף