דף הבית | קישורים | צור קשר
פעולת התפילה | מעיינותיך - למחשבת חב"ד > מאמרים נבחרים > תפילה

מעיינותיך - למחשבת חב"ד > מאמרים נבחרים > תפילה > פעולת התפילה

פעולת התפילה

23/10/2011 - כה תשרי התשעב הרב שניאור זלמן גופין

"חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו" * פעולת התפילה בקשר שבין הנשמה לגוף על פי לקוטי תורה לאדמו"ר הזקן, פרשת פנחס, דף עט, עמוד ד

  • הגדל תמונה

תפילת שחרית היא הפעולה הראשונה אותה מבצע יהודי מידי יום. לאחר התפילה ראוי לאכול "פת שחרית", הנוסכת כוחות גשמיים באדם שיוכל להמשיך בסדר היום. לאחר מכן צריך ללמוד תורה, כמאמר חז"ל: "מבית הכנסת לבית המדרש"[1]. רק אז ניתן להפנות לעסקים ולשאר צרכים גשמיים[2].

כאשר התפילה עומדת בראשית סדר היום, היא פועלת שכל עיסוקי היהודי במשך היום יהיו כראוי, הן עבודת ה' בקיום המצוות ולימוד התורה יהיו מוצלחים, וגם העיסוקים הגשמיים, אכילה ועסק הפרנסה, יהיו על פי רצון ה'.

אך לפני התפילה, אסור להתעסק בענינים גשמיים אלו. אסור לאכול ולעסוק בפרנסה לפני התפילה.

זאת בשונה ממצוות תלמוד תורה, שלפני הלימוד מותר ואף צריך לאכול, כפי שמסופר בגמרא על רבי נחמן, פעם נשאלה שאלה בבית המדרש והוא לא ידע להשיב עליה. למחרת הוא הגיע ובפיו תשובה מוכנה לשאלה מאמש. שאלו אותו תלמידי בית המדרש, כיון שיש בידיך תשובה כה ראויה, מדוע לא ענית אותה אתמול. השיב רב נחמן: "האי דלא אמרי לך באורתא – (משום) דלא אכלי בשרא דתורא" = הסיבה שלא עניתי תשובה אמש – משום שלא אכלתי בשר-שור, ולא יכולתי לדקדק בטעמי הדבר[3].

האכילה לפני לימוד תורה גורמת שהלימוד יהיה טוב וראוי יותר. אבל לפני התפילה אסור לאכול. לכאורה, אם האכילה מביאה צלילות דעת, הרי שגם לפני התפילה יש צורך לאכול, כדי שהתפילה תהיה טובה יותר. אך למעשה נפסק שלא כך, ולפני התפילה אסור לאכול.

[ראוי לציין, כי למרות האיסור האמור, לעיתים ישנו צורך לאכול לפני התפילה. מסופר[4] על הרבנית רבקה[5] שפעם, כאשר היתה חולה, הורה לה הרופא לאכול מיד בקומה משנתה. הרבנית לא רצתה לאכול לפני התפילה. לפיכך היא היתה קמה מוקדם מאוד, מתפללת במהירות, ואוכלת כעצת הרופא. כך הרויחה שני דברים, גם התפללה לפני האכילה, וגם אכלה מוקדם בבוקר.

כששמע זאת חמיה, הרבי ה"צמח הצדק", אמר לה, שהיא לא נוהגת כראוי, ועליה לאכול לפני התפילה. נימוקו בצידו: "עדיף לאכול בשביל להתפלל מאשר להתפלל בשביל לאכול".

סיפור זה מתבסס על ההלכה[6], שלצרכי רפואה או כדי להוסיף בכוונה מותר לאכול לפני התפילה. טעימה כזו לפני התפילה מותרת כי היא בשביל התפילה ומסייעת לה. אך כל אכילה אחרת – אסורה].

לפני התפילה האדם נפרד מאלוקות

אחד הנימוקים לאיסור העיסוקים השונים לפני התפילה מתבסס על הפסוק: "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב"[7] - התרחקו והמנעו מאדם שיש לו נשמה באפו, כי אינו נחשב לכלום ואינו שווה מאומה. דורשים חז"ל[8]: "אל תקרי "בַּמֶה" אלא "בָּמָה" – עבודה זרה. אדם ש"נשמה באפו" נחשב למציאות נפרדת מאלוקות, "בָּמָה". לפיכך, אומרים חז"ל, שלפני התפילה אסור לעשות עסקים, לאכול ואפילו לומר שלום לחבר, כי בכך מחשיב האדם את מציאותו ומראה את עצמו כעובד עבודה זרה.

מספר תמיהות ישנן על הפסוק האמור, ראשית, בפסוק מוגדר האדם כ"נשמה באפו", ולכן הוא נחשב ל"בָּמָה". לכאורה, האדם הוא בעל "נשמה באפו" כל משך היום לא רק לפני התפילה, כך שאסור לו לעשות עסקים ולאכול אף לאחר התפילה! מהו ההבדל בין נשמת האדם לפני התפילה לאחריה?

שנית, מדוע מוגדר האדם כ"נשמה באפו", הלא הנשמה נמצאת בכל הגוף ולא רק באף!

בנוסף לכך, יש להבין מדוע לפני התפילה נחשב האדם ל"בָּמָה" – מציאות נפרדת מאלוקות, ולכן אסור לאכול לפני התפילה, בעוד שלאחר התפילה הוא יוצא מגדר זה, ונעשה דבוק לקב"ה. מה גרמה התפילה?

התשובה לכך נעוצה בביאור לשון הפסוק: "נשמה באפו". נשמה הנמצאת באף בלבד ולא בכל האיברים. להבין זאת יש להתבונן באופן תפקוד חיות האדם. עיקר החיות נמצאת במוח, וממנו מתפשטת החיות ללב ולשאר האיברים. כל זמן שהמוח חי – האדם נחשב לחי, ואפילו אם כל איבריו ולבו לא מתפקדים.

המבחן הקובע את חיות המוח[9]  נעשה באמצעות האף: מחדירים נוצה לתוך האף, אם היא זזה מעט, מוכח שהמוח בתנועה והוא הניע את הנוצה, והאדם חי. אך אם הנוצה נשארת ללא תנועה, סימן שהמוח אינו מתנועע, והאדם מת.

אם כן, האף קשור ישירות למוח, והוא הקובע את חיי המוח. זאת הסיבה לכך שכאשר אדם חלש ומעולף, מעירים אותו על ידי ריח חריף באפו, כי האף קשור למוח, ועל ידי הריח החריף גורמים למוח להמשיך חיות חדשה לאיברים והאדם מתחזק.

זוהי המשמעות "נשמה באפו", הנשמה נמצאת רק במוח, הקשור בצורה ישירה לאף.

כשם שמקור החיות הפיזית נמצא במוח ובאף, וכל זמן שיש שם חיות, האדם חי, ובהסתלק החיות ממנה – האדם מת. כך גם אצל יהודי, מקור נשמתו ונפשו האלוקית נמצאים במוח[10]. כאשר הנשמה לא נמצאת במוח נחשב האדם למת מבחינה רוחנית. כמו בעת השינה בלילה, הנשמה מסתלקת מהגוף, והאדם נחשב למת[11].

לאחר הקימה מהשינה חוזרת הנשמה לגוף האדם, "חדשים לבקרים"[12] – מידי בוקר מתחדשת הנשמה. היהודי מודה על כך לה' ואומר: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך".

חזרת הנשמה לגוף לא נעשית בבת אחת, שכן לאחר לילה, בו הנשמה היתה מנותקת מהגוף, הוא התגשם בתכלית, וכעת אינו ראוי לקבל בתוכו את חיות הנשמה. לפיכך מחזיר הקב"ה את הנשמה למוח בלבד. הוא החלק הנעלה והרוחני בגוף, וביכולתו להיות כלי לקבל את הנשמה. אך בשאר האיברים לא מתלבשת הנשמה. זוהי המשמעות של "נשמה באפו": בעת הקימה מהשינה, הנשמה נמצאת במוח בלבד, הקשור, כאמור, לאף.

כמו בחיות הפיזית, כאשר היא נמצאת במוח בלבד, האיברים האחרים לא מתפקדים כראוי – העין לא רואה, האוזן לא שומעת והיד לא נעה, והחיות מתבטאת רק בכך שהגוף ממשיך להתקיים. כך גם בחיות הנשמה, בעת היותה במוח בלבד, היא פועלת רק חיות כללית, היהודי חי מבחינה רוחנית, אך שאר האיברים אינם מגלים את הנשמה.

הדבר מתבטא בעובדה שברגעים אלו מאירה אצלו האמונה בה' בלבד, "רבה אמונתך". אמונה זו נותנת הרגשה כללית של קשר אל הקב"ה בלבד, והיא אינה יורדת לעבודת ה' מסודרת ופנימית. כך שבשכל לא מאירה ידיעת ה', בלב אין רגשי אהבה לה', כמו כן שאר האיברים אינם מקיימים מצוות.

מובן אם כן, שלפני התפילה, הלב ושאר האיברים נטולי חיות אלוקית. החיות היחידה המצויה בהם היא של הנפש הבהמית בלבד. האדם חי חיים טבעיים בלבד, הוא רוצה, מרגיש ופועל רק מצד הנפש הטבעית. באיברי הגוף אין חיות אלוקית, ואין בהם כוחות לעשות מעשים טובים, חסד, מצוות וכו'. לפה אין כוח לדבר דברי תורה. הכל משום שהנשמה לא התפשטה בכל איברי הגוף.

אם זהו היחס לתורה ומצוות, ברור שישנו יחס דומה גם לעיסוקים הגשמיים. כך שאדם האוכל במצב כזה, או עושה עסקים שונים – יש לו בהם הנאה וחיות המגיעים אך ורק מנפש הבהמית. ההנאה מהאכילה המורגשת בלב, מגיעה רק מהנפש הבהמית, שהיא היחידה הנמצאת בלב. כמו כן העיסוק בפרנסה עם הידים נובעת מכוחות הנפש הבהמית השולטת כרגע בידים.

אכילה ופרנסה כזו הם בהמיים וטבעיים, ואינם עולים לקדושה כלל. אכילה גסה זו גורמת ללב להיות גס ומגושם, וקשה יהיה להוציא את הלב מבהמיות זו. (גם כאשר האדם מברך לפני ואחרי האכילה, עדיין האכילה עצמה גסה. היא באה רק מצד התאוה של הנפש הבהמית).

זהו גם הביאור בדרשת חז"ל אודות האיסור לאכול לפני התפילה, משום שנאמר: "אל תאכלו על הדם"[13]. כי האכילה לפני התפילה היא אכילה של הדם בלבד, אכילה גשמית נטו, ללא כל מניעים רוחניים אלוקיים[14].

לתת לנקודה להשפיע על הכול

כדי שהאכילה תהיה ראויה ועל פי תורה, יש צורך למצוא את הדרך להוריד את חיות הנשמה מהמוח שתתפרס ותחדור לכל איברי הגוף, שאז הלב יאכל גם מצד נפש האלוקית. האדם יעשה עסקים מצד חיות הנשמה.

זהו אפוא תפקיד התפילה, להחדיר את נקודת הנשמה הנמצאת במוח לכל איברי הגוף.

רעיון זה מרומז בנקודה המיותרת לכאורה, המופיעה אחרי המילה "בחמלה" בנוסח של "מודה אני " – "בחמלה. רבה אמונתך".

מסופר על שני האחים, הרבי הרש"ב[15], ואחיו (הגדול ממנו בשנתיים) רבי זלמן אהרן ("הרז"א"), שבתקופת ילדותם היו מתווכחים בינם לבין עצמם כדרכם של ילדים. הרז"א שהיה בקי גדול בדקדוק, ניסה לגרות את אחיו ושאלו, מדוע ישנה נקודה לאחר המילה: בחמלה. מהי הנקודה?

על כך השיב הרבי הרש"ב שכל הרעיון של "מודה אני" טמון בנקודה זו, היא מרמזת על נקודת האמונה הנמצאת אצל היהודי בקומו משנתו. תפקידה של התפילה הוא להפוך את האמונה מנקודה – חסרת אורך ורוחב ל"רבה" עד שתחדור ותשפיע על היום כולו (ובלשונו: "מ'דארף פאנאנדערשפרייטן די נקודה אויף אגאנאצע טאג"). הוא אף הסביר, שזאת הסיבה שבפעם הנוספת בתפילה שאומרים "בחמלה", בברכת אהבת עולם, אין נקודה. כי התפילה גורמת לנקודה להתפשט ולהשפיע על היום כולו [16].

כשם שעל הנקודה להתפשט על פני כל היום, כך היא צריכה להתפשט בכל האיברים. כיצד התפילה מבצעת זאת? מבואר על כך בחסידות, שמהות התפילה היא מסירות נפש של יהודי לקב"ה. רעיון זה מרומז במילה "תפילה", מלשון התחברות, כמאמר המשנה "התפל כלי חרס" – חיבור כלי חרס[17]. כי בשעת התפילה מוסר היהודי את נפשו לה' ומתחבר עם הקב"ה.

מסירות נפש זו בשעת התפילה אינה במובן של מיתה כפשוטה, אלא מסירות הרצון. הנפש היא הרצון, כפי שאמר אברהם אבינו לבני חת: "אם יש את נפשכם"[18] – אם יש את רצונכם. בשעת התפילה, היהודי מוסר את נפשו – רצונו, לה'.

בעת מסירות הרצון לה' נמסרים כל הכוחות יחד עמו. כמאמר הבעל שם טוב: "במקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא"[19], היכן שהרצון נמצא – נמצא כל האדם. הראש נמצא ברצון, הלב נמצא שם וכו'. כי כאשר האדם רוצה דבר מסוים – הוא מושך יחד אתו את כל הכוחות. בשעת התפילה שישנה מסירות הרצון לה' – נמסרים יחד עמו כל הכוחות.

הסיבה שהרצון גורר את כל הכוחות נובעת מאופן תפקוד הרצון כבעל-בית. הוא מכריח את הכוחות לנהוג כפי הרצון, "אין דבר העומד בפני הרצון". כאשר האדם רוצה הוא ילמד טוב, וכאשר ירצה לאכול – הוא יאכל. זוהי מעלתו של הרצון על שאר הכוחות, הוא מפעיל אותם בהתאם לרצונו. לעומת שאר הכוחות, שאינם יכולים לשלוט בכוחות אחרים. לדוגמא, כאשר השכל מבין שטוב לאהוב דבר מסוים – הלב אינו מחויב לאהוב את הדבר וכו'. אך כאשר האדם רוצה לאהוב דבר מסוים, הוא מכריח את הלב לאהוב את הדבר.

כך גם בשעת התפילה האדם מוסר את רצונו לקב"ה, הוא גורר אחריו את כל הכוחות שגם הם יהיו קשורים לקב"ה. הוא פועל במוח התבוננות באלוקות. הוא גורם ללב לאהוב את ה'. הידיים והרגליים נמשכים לבצע פעולות שקשורות עם הקב"ה וכו'.

הרי שקודם התפילה הייתה האלוקות רק בנקודת האמונה, במקור החיות. במהלך התפילה היהודי מוסר את רצונו, וכעת כל איבריו נעשים מאוחדים עם אלוקות. אותה נקודה התפשטה לכל האיברים.

לאחר שהנפש האלוקית התפשטה בכל האיברים, יכול היהודי לאכול ולעשות עסקים, הפעולות הללו מגיעות מכוחות הנפש האלוקית, ולא רק מצד הנפש הטבעית האכילה היא אכילה של יהודי עם נפש האלוקית, העיסוקים נעשים מצד הנשמה, המלובשת באיברים.

לסיכום, לפני התפילה הנשמה נמצאת רק באף, "נשמה באפו". במצב זה נחשב האדם ל"בָּמָה", הוא נפרד מאלוקות, כי בכל גופו לא מאירה הנשמה. לאחר התפילה, התפשטה הנשמה בכל הגוף, ואז כל גופו בטל לאלוקות. מותר לאכול ולעשות עסקים – פעולות שבאות גם מצד הנפש האלוקית, השוכנת כעת באותם איברים.



[1]) ברכות סד,א.

[2]) שלחן ערוך אורח חיים סימן קנה.

[3]) בבא קמא עא,ב וברש"י שם.

[4]) היום יום י' שבט.

[5]) רעייתו של הרבי המהר"ש, האדמו"ר הרביעי בשושלת נשיאי חב"ד.

6) שו"ע סי' פ"ט סעי' ד: "הצמא והרעב הרי הם בכלל החולים – אם יש בו יכולת לכוין דעתו, יתפלל ואם לאו, אם רצה אל יתפלל עד שיאכל וישתה".

[7]) ישעיה ב,כב.

[8]) ברכות יד,א.

[9] ראה שו"ע או"ח סי' שכ"ט סע' ד.

[10]) ראה תניא פרק ט.

[11]) ראה ברכות נז,ב: "שינה אחד משישים ממיתה".

[12]) איכה ג,כג.

[13]) ויקרא יט,כו.

[14]) לקוטי תורה במדבר עט,ד.

[15]) הרבי החמישי בשושלת אדמו"רי חב"ד.

[16]) שיחת י' שבט תשכ"ג.

[17]) ראה קונטרס העבודה פרק א.

[18]) בראשית כג,ח וברש"י שם.

[19]) ראה המשך 'מים רבים תרל"ו', פרק קיג. ועוד.

 

שלח תגובה הדפסה שלח לחבר שתף