דף הבית | קישורים | צור קשר
עיניו למטה וליבו למעלה - הרב צבי הירש | מעיינותיך - למחשבת חב"ד > מאמרים נבחרים > ג' תמוז - יום ההילולא > מאמרים נבחרים באורחותיו

מעיינותיך - למחשבת חב"ד > מאמרים נבחרים > ג' תמוז - יום ההילולא > מאמרים נבחרים באורחותיו > עיניו למטה וליבו למעלה - הרב צבי הירש

עיניו למטה וליבו למעלה - הרב צבי הירש

03/06/2010 - כא סיון התשע

אני מבקש לכתוב בבחינת "והחי ייתן אל לבו" – נתינת משהו מדמותו של הצדיק אשר גם במיתתו קרוי חי, אל לבנו, להסיר את לב האבן ולתת תחתיו לב בשר טהור לעבודת ה'. זאת, בעיקר באמצעות אסיפת סיפורים, שכן מטיבם המיוחד של אלו, שהם נושאים את החיים המתוארים בהם ברעננות גדולה מכל דברי הערכה מסוגננים.

כתיבה על הרבי מלווה אצלי בחשש כבד מפני דחיקת דמותו למיטת סדום צרה כפי מידתי. בנוסף מתלווה לכתיבה מבוכת העובדה שאינני חסיד של הרבי, ושאני בוחר ללכת ברַבות מדרכַי בעקבות צדיקים אחרים, ואף על פי כן אינני רוצה בשום אופן לתאר את אישיות הפלאות הזאת כמשקיף ומבקר מן החוץ.
אני מבקש לכתוב בבחינת "והחי ייתן אל לבו" – נתינת משהו מדמותו של הצדיק אשר גם במיתתו קרוי חי, אל לבנו, להסיר את לב האבן ולתת תחתיו לב בשר טהור לעבודת ה'. זאת, בעיקר באמצעות אסיפת סיפורים, שכן מטיבם המיוחד של אלו, שהם נושאים את החיים המתוארים בהם ברעננות גדולה מכל דברי הערכה מסוגננים.
אמר הרב חרל''פ זצ''ל בהספדו על מרן הרב קוק זצ''ל כי כל צדקותיו הנוראות שחזינו הן רק הנגלות לנו ולבנינו, אך היו מועטות ביותר בערכן לעומת מה שנותר נסתר ונעלם עימו. הדברים הללו קולעים מאד לתיאור דמותו של הרבי אשר היה מאופק בכל דרכיו מלהחצין את דבקותו ולהט קדשו. תפילתו ­– כשיחת איש עם רעהו, וכן כל רגשות קדשו, על השמחה והצער שבהם, כמעט מעולם לא הביאוהו לצאת מגדרו באופן מופגן. אמנם דווקא בזה היה ניכר משהו מן הגודל הניצב מאחורי כל הקפדת האיפוק. כל דרכי התנהלותו נערכו בתשומת לב דקדקנית מאין כמותה, ללא כל בליטה וללא כל 'החלקה' לתת דרור לרגשנות שאין לה 'כיסוי'. כל מילה נאמרה שקולה ומדודה, סגנונו פשוט ומינימליסטי, כידוע למי ששמע את שיחותיו, וביותר – את מאמריו, וגם כשתנועות הידיים עודדו את להט שירת הסובבים, העידו העיניים על צלילות הדעת של סלע איתן, דעת המרוממת מהיסחפות למצבי רוח משתנים וחולפים. היה בזה תוקף של 'חיילות' תמידית ושל שליטה מלאת און בכל כוחות הנפש, כמידת צדיקים אשר לבם ברשותם. ומבעד לאישיות הכל-כך יציבה הזאת בחוסן עמדתה, ודווקא על-ידי היציבות הזאת, היה ניכר היטב לב עולה על גדותיו מאהבת ה' וישראל עמו, ויוקד בלהט אש שאין לו מנוחה, לב שהיה רק כמתנוצץ מבין החרכים, ועם זה התנוצצות בהירה ומובחנת היטב.
 
וקֶרֶב איש ולב עמוק
נהוג היה בחצרו של הרבי שבמוצאי יום הכיפורים, לאחר קבלת עול מלכות שמים, היה מסתובב הרבי ופונה לציבור והיו שרים בשמחה גדולה את 'מארש נפוליון'.
בחודשים שקודם מלחמת יום הכיפורים דיבר הרבי ללא הרף על הוספה בלימוד התורה לתינוקות של בית רבן מפני ש"מפי עוללים ויונקים יִסדתָ עז, להשבית אויב ומתנקם" - דיבורים שלא היו מובנים אז לשומעיהם. (לאחר פרוץ המלחמה הסביר הרבי, שכיוון שעניין "ניבא ולא ידע מה ניבא" מוזכר בפירוש רש"י לתורה, ומכיוון ש"בן חמש למקרא", וכמו כן מכיוון שהוא עצמו איננו גרוע מבן חמש, הרי שגם הוא שייך לעניין של "ניבא ולא ידע מה ניבא"...).
אותה שנה הייתה השנה הראשונה שבה רקדו בליובאוויטש בראש השנה.
וביום הכיפורים, כשניגש המזכיר אל הרבי ואמר לו שפרצה מלחמה בארץ הקודש, ענה הרבי קצרות – "איך ווייס" (אני יודע). במוצאי יום הכיפורים שר כל הציבור בהתלהבות גדולה את 'מארש נפוליון', ואילו הרבי לא גילה הפעם את פניו המכוסים בטלית, וכשהוא עומד רועד מבכי, עודד בידו את השירה להגבירה ביתר שאת ובתוספת שמחה.
בחג הסוכות הסמוך, מיד לאחר התפילה, הודיע מזכיר הרבי בשמו על התוועדות עוד קודם שהולכים החסידים לסוכותיהם. בהתוועדות דיבר הרבי על כך ש"בשמחה תצאו" מכל הצרות והמעיקים, ועל כן יש להרבות התוועדויות של שמחה במשך החג – בלילה הראשון של החג וביום הראשון של החג, בלילה השני של החג וביום השני של החג, וכך מנה והלך את כל ימות חג הסוכות ולילותיהם בזה אחר זה, עד שסיים באמרו "ועד שיהיה ומלאה הארץ פארברענגענ'ס (התוועדויות) את הוי' כמים לים מכסים"...
נאה הסיפור הזה למי שעליו הוא מסופר, ומקופלים בו צדדים עיקריים ואופייניים מאוד באישיותו.
מקופלת בו עדות על מהלכיו של הרבי בעליונים, עד אשר סוד ה' נגלה לאזנו, מקופלת בו תכונת מנהיגותו של הרבי להיות אחראי ולוחם בדרכו את המלחמה ההיא, וביותר, ניכר בסיפור הזה מה שתיארנו לעיל – עוז חסנו לבחור בשמחה דווקא, לבחור לחשוב טוב דווקא,  חוסן שדווקא דרכו ניבטת הרגישות הפלאית של תחושת המרירות וכאב צערם של ישראל, כאב הנותר במידה רבה בין הרבי לבין עצמו ורק נשקף דרך טליתו הרועדת. תחושת הכאב הזאת לא קהתה ולא ניטשטשה על ידי הגבורה והעוז. אדרבה, הרי מובן מאליו שדווקא הנגדת הצדדים הכל-כך הפוכים הללו – החזקת העמדה, החשבון הצלול וקור הרוח, מצד אחד, והאכפתיות, הרגישות ותחושת השבר והמצוקה, מצד שני – יחד עם היכולת להכיל את שני הצדדים הללו באישיות אחת מבלי שיהיו צוררים זה את זה, דווקא זהו המעצים את האישיות הזאת, ועושה אותה מופלאה כל-כך, ובעיקר – חיה כל-כך.
רוממות האישיות ורגישותה הופיעו לא רק בשעות גדולות והתרחשויות סוערות כַדוגמה האחרונה, כי אם גם בשגרת היום יום:
בזמן התפילות בעת חזרת הש"ץ היה הרבי יושב על ספסל ומשעין פניו על ידו בקביעות.
והנה, בתקופה מסוימת חדל הרבי ממנהגו, והחסידים שביקשו טעם לדבר התייגעו עד שהבחינו שאין זה אלא מפני שיהודי שהושחתו פניו ולא היו נעימות למראה, החל להגיע לתפילות בבית-המדרש ונעמד בקירוב לרבי. הרבי חדל לסוכך על עיניו בידו כמנהגו מפני שחשש שיחשוב אותו יהודי שהוא מסתיר פניו ממנו כדי שלא להביט בו.
שוב, גם כאן ­– בולט מצד אחד תוקף היציבות האיתנה המתבטאת בקביעות מנהגי התפילה, עד כדי תנוחת גוף קבועה בחלקי התפילה השונים, ועם זה מצד שני נותר בתוך הסדרים הנוקשים 'מקום פנוי' לתשומת לב לרגשות הזולת ורגישויותיו וזהירות מופלגת מפני אפשרות לגרום לו כאב או צער, גם צער עקיף.
ודוגמה נוספת: אחד מכתבי עיתון 'הצופה' וידיד של משפחתי ביקר ב-770 לפני שנים ארוכות, וכשחלף על פני הרבי ביקש ברכה לרפואת חייל פצוע פלוני בן פלונית. הרבי ברך ברפואה שלימה והמון האנשים המשיך לעבור. לאחר מספר שנים הזדמן אותו יהודי שנית ל-770 ונכנס שוב לתור חלוקת הדולרים. כמובן, מאז הפעם הקודמת והמפגש החטוף מאוד עם הרבי, לא רק שחלף זמן רב מאוד, אלא שגם עברו המון אדם לאין מספר על פני הרבי ובפי כל אחד בקשתו לברכה, תפילה או עצה טובה. והנה, כשהגיע תורו, שאל אותו הרבי ­– מה שלום החייל פלוני בן פלונית.
מי שעבורו הסיפור הזה הוא רק דוגמא למופת זיכרונו העל אנושי של הרבי מאבד את ערך גודל אהבת ישראל הנוראה שמאפשרת זיכרון כזה, ומעדיף על פניה את קסם ה'הוקוס פוקוס' , והרי יודע כל אחד מעצמו כי זיכרון תלוי מאוד במידה שבה נחקק העניין הנזכר בנפש. עם כל גודל כישרונו המופלא של הרבי (מופלא עד כדי שמידת דימיונו עם כישרונות שאר בני אנוש לעיתים רופפת למדי), ודאי שרכיב עיקרי בזיכרונו זה היא האכפתיות הנוגעת עד עומק נשמתו לחייל יהודי פצוע. האכפתיות הזאת  היא הלב (תרתי משמע) של המופת.
ואף כאן כדלעיל – לא הוחצנה דאגתו של הרבי בשינוי התנהגותו וסדריו בשום צורה, רק 'הציצה' מבעד לשאלתו העניינית כביכול ודרישתו בשלום הפצוע.
מעין זה מסופר על צדיק ירושלמי חסיד חב"ד שנפטר לפני שנים אחדות, שהגיע ל-770 ובמהלך שיחה עם הרבי שמע הרבי כי הוא נוהג ללכת מדי שבת לכותל המערבי. התעניין הרבי מהי דרכו לשם, ואותו יהודי פירט את הרחובות והסמטאות שבהם הוא רגיל ללכת. הרבי שמע ואמר: "והרי אם תלך ברחובות אלו ואלו תהיה דרכך קצרה יותר"... (כידוע, לא ביקר הרבי בארץ מעולם).
אם הסיפור הקודם הוא מופת על גודל האהבת ישראל של הרבי הרי הסיפור הזה הוא מופת על גודל אהבת ירושלים וארץ הקודש שלו.
מסיפור מיוחד אחר אפשר להציץ 'ישירות' אל לבו החם של הרבי מבעד להופעתו המוקפדת.
בשמחת תורה של שנת תשל"ח לקה הרבי בלבו. סיפור השתלשלות העניינים בארוע קובע ברכה לעצמו. למרות ההתקף החמור והכאבים העזים, הרבי לא 'עשה מעצמו' מסכן אף לרגע אחד ולא העווה פניו בכאב, אך אין זה העיקר שלשמו באנו. בתקופת ההחלמה והשיקום היה הרבי מחובר באופן קבוע למוניטור שפיקח על פעילות לבו, ורופא תורן היה יושב בחדר אחר ועוקב אחר המצב. באחד הזמנים הבחין הרופא שהדופק של הרבי 'משתולל' והבין שזהו ככל הנראה התקף לב נוסף. הוא נטל ערכת החייאה, רץ לחדרו של הרבי, התפרץ פנימה אך מיד נעצר על עמדו. הרבי ישב ליד השולחן ובידו מכתב, וכשנפתחה הדלת הוא הסתובב אל הרופא, ובפנים רטובות מדמעות התנצל במבוכה על כך שיהודייה שטחה בפניו את צרותיה והוא לא היה יכול שלא ייגע הדבר ללבו...

 

 
אורות דתהו בכלים דתיקון
אי אפשר שלא יכלול תיאור דמות הרבי את תביעתו המתמדת להוסיף אומץ ומאמץ בגילוי אלוקות בעולם.
צדיקים אין להם מנוחה, ולכשעצמו היה הרבי נאה מקיים, וכידוע שבעשרות שנות נשיאותו לא יצא אף ליום אחד של חופש מסדר יומו העמוס והכמעט נטול שינה. אך הרבי דרש גם שיהיו עמֵך כולם צדיקים שאין להם מנוחה...
פעמים אין ספור, כשהיו עוברים אצלו בחלוקת דולרים, אם היה מספר מישהו על מפעליו והצלחותיו בתחום זה או אחר, ובייחוד בעניינים שהם חפצי שמים, לא היה הרבי טופח על השכם או מגלה סימני התפעלות, אלא מזכיר ומבהיר שעשיר השמח בחלקו צריך להיות רק בענייני העולם הזה, אך ברוחניות צריך להיות בבחינת "יש לו מנֶה, רוצה מאתיים", וכשיש לו מאתיים איננו רוצה רק מנֶה נוסף, כי אם דווקא ארבע מאות – כפליים ממה שבידו. וכשהרבי היה מבקש ממאן דהוא שיפעל בעניין מסוים, והלה היה עונה כי הוא עושה ככל האפשר, היה עונה הרבי ואומר שהאפשר הוא הגבול, אך יהודים שייכים אל למעלה מן הגבול. יש לעשות יותר מן האפשר...
בדומה סיפר הרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ) שבאחת השנים שלח לרבי מכתב ובו תיאר עניינים שונים שהוא עסוק בניהולם והמוטלים על כתפיו. כל אחת מן המשימות הללו לבדה – כתב לרבי – די בה למלא סדר יום עמוס לעייפה, וההצטרפות של כמה כאלו גורמת לו לכרוע תחת הנטל. לפיכך ביקש מן הרבי כי יורה לו את סדר העדיפויות הנכון, ועל מה מעיסוקיו עליו לוותר בלית ברירה. במכתב תשובה ענה הרבי: "המשך לעסוק בדברים שאתה עושה, והוסף עליהם עוד אחד"...
מי שאיננו חש את הלך הרוח הפנימי הנושב בדברים, עלול להיות מתוסכל מפתרון שכזה, כאילו מתעלם הרבי מן המצוקה, ומבקש להעלות קרבן את האדם העמל למען תוצאות מעשיו.
חלילה אין הדבר כן. הרבי מבקש 'לשנות ראש'. המצוקה נגרמת מדמיון מוטעה שרווחה אישית ותפוקה פורייה הן תולדת זמן פנוי וגבולות 'סבירים' של עשייה שלא למעלה מכפי מידת היכולת. לא כן, אומר הרבי, המאמץ הכביר והבלתי פוסק יורה שהעשייה דווקא למעלה מן המידה היא גם המפגש עם מה שלמעלה מן הגבולות והמגבלות, ושעל כן דווקא שם תימצא הנחת היהודית האמיתית, הסיפוק והשמחה, אשר יוסיפו גם כוחות ומרץ במילוי התפקידים השונים.
סיפור חינני אחר מבהיר גם הוא עניין זה.
 אברך חבד"י צעיר ישב באחד הימים בכולל כשלפתע נתבקש לצאת החוצה, שם חיכה לו מזכירו של הרבי שהודיע לו בפסקנות כי הוא מתבקש להיות מעתה שליח הרבי בצ'ילה ולצאת לשם מיידית. "צ'ילה?" – נבוך האברך – "היכן היא כלל צ'ילה?" על תגובתו הזאת גער בו כהוגן מזכיר הרבי – "מה? אתה, שליח הרבי בצ'ילה שואל אותי היכן היא צ'ילה?!"...
בתוך יממה אחת היה אותו אברך בצ'ילה ולאחר יממה נוספת הייתה עמו משפחתו. כיום הוא מחזיק מערכת ענפה מאוד של פעילות יהודית בין כאלה שהיו רחוקים מאוד מיהדותם.
וכאמור – היה הרבי נאה מקיים. עוד טרם פטירת חותנו, בעת ששהה הרבי בצרפת, נסע ביום מן הימים באחד הרחובות הראשיים עם חסיד מבוגר. הרבי הוכיח אותו על שאין עושים די להפצת היהדות בצרפת. החסיד הזקן, עם כל הכבוד שחלק לחתנו הצעיר של הרבי הרייץ, לא היה יכול להבליג, וניסה להסביר לרבי שבשונה מרוסיה שממנה בא, ואשר שם התרגלו אנשים לבטל דעתם האישית מכל וכל, צרפת היא דמוקרטיה חופשית וקשה מאוד להשפיע בה על הציבור. בתגובה הורה הרבי לנהג לעצור מיד. הוא ירד מן הרכב, עלה על מכסה המנוע ונופף במטפחת תוך שהוא קורא ליהודים ברחוב להתקבץ ולשמוע דברי אלוקים חיים. בתחילה סרו אך בודדים לראות את המחזה המשונה, אך אט אט התקבץ והלך קהל גדול מרותק ומאזין רב קשב.
הדוגמאות הללו מבטאות בדומה למתואר לעיל על לבו החם של הרבי שמילא את סדרי התנהגותו ה'קרים', את העניין הזה ביחס ללהט המהפכני וחסר המנוחה הדבוק במקורו באלוקים חיים, שמילא את סדרי ההנהגה ודרכי ההשפעה המתונה והמיושבת. כביטויו של הרבי משיחתו המפורסמת בכ"ח ניסן תשנ"א – "עשיתי כל שביכולתי להביא את המשיח. מעתה עשו אתם כל שביכולתכם ובאופן של אורות דתהו בכלים דתיקון". הכלים – כלי ארגון, סדר, משמעת, מתינות, יישוב הדעת והסברה בהירה, כלי עולם הזה משוכללים היטב ביעילות ומקצועיות, והאורות – התוך הפנימי המחיה את גוף המעשה והפעולה – סערת להט הקריאה בשם ה' למעלה מכל גדר וגבול, ובלי 'לעשות חשבון' לשום מונע ומעכב, כדי להפוך את העולם לדירה לו ית' כהתאוותו.
ככל זה כן היה גם אופי תורתו של הרבי. לאדמור"י חב"ד השונים הרבה מן המשותף בסגנון תורתם השייכת לבית מדרש אחד מגובש היטב, ולפעמים מאמר חסידות שנאמר מפי אדמו"ר הזקן, חוזר ונאמר שוב על ידי הבאים אחריו. עם זה אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, ומבעד לדברי תורתו של כל אחד ניבט אופיו המיוחד. רחבות תורתו של הרבי, שהתפרשה על פני כל מקצועות התורה בבקיאות מבהילה והעמקת הדעת מיוחדת היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה. עם זה, האופי הפנימי של תורת הרבי שונה מאוד מן הרוחב הזה.
מאמריו של הרבי קצרים לרוב, וגם בסגנונם הפנימי שולט הקיצור. מי שבולט בניגודיות סגנונו לכך הוא הרבי הרש"ב (אבי חותנו של הרבי), אשר מאמריו הם כרחובות הנהר של הפלגת העמקה במדרגות באלוקות בעיון עמוק אשר פרה ורבה ומתגלגל מעניין לעניין, ומבטא שייכות לשמי שמים בכל רוחבם ורוממותם. לעומת זאת האווירה השלטת במאמריו של הרבי היא דווקא של מינימליסטיות תמציתית המשוחררת מעושר סגנון הבעה, משלים, הרחבות, ודקדוקים עדינים של ריבוי מדרגות עליונות (כל אלה אמנם נוכחים אך טפלים לסגנון העיקרי). הלבוש התמציתי הזה הוא ביטוי נאות לאופי התורה ועניינה הפנימי. ה'קצרנות' הזאת היא התגלמות החתירה התקיפה והעיקשת אל היעד העיקרי האחד והיחיד שהיא יודעת – גילוי ה' בעצמו דווקא, למעלה מכל לבושיו והופעותיו, למעלה גם מאור אין סוף, גילוי בעולם הזה בפועל ממש בגאולה השלמה. גילוי העצם מתבטא דווקא בסגנון ה'רזה', דווקא בחדות הביטוי, דווקא בדילוג על אריכות ההסברה, דווקא בדילוג הישיר אל העניין הנרצה.
 
***
 
בסיום הדברים אני רוצה לתאר חוויה אישית לא קלה, שהיא בעיניי תמצית חשובה של האמור עד כאן.
 לפני שנים אחדות הזדמן לי לראות הקלטת וידיאו של הרבי מתקופת מחלתו כשהוא מעודד את שירת החסידים בידו האחת שהיה יכול להזיזה בקושי. צפיתי במראה בדמעות ובגרון חנוק. אדם שהיה כולו עושר חיים של עשייה פלאית, אדם שנהנו ממנו עצה ותושיה יהודים בכל קצות תבל ובכל עניין, ישב עתה ותואר הדר פניו איננו לו עוד כבראשונה, נטול עוז כוחו, לדבר איננו יכול, והוא נזקק לסעד תמידי מהאנשים שסביבו. חריף וכואב במיוחד היה הניגוד בין חולשתו הזאת לבין היד המנסה להמשיך ולהלהיב את החסידים כאילו הימים הם ימים מקדם.
לאחר רגעי התבוננות אחדים התהפכה התמונה בעיניי. במקום מחשבות נוגות על כך שעל אף שהנשמה ממשיכה לבקש את שלה הרי הגוף חרֵב כל כך, תפסו את מקומן מחשבות על כך שאמנם הגוף חרֵב, אך עם זה הרי הנשמה ממשיכה לבקש את שלה. אותו להט נורא שמילא את כל חיי הרבי, אותה שייכות תמידית לאמת האלוקית שלמעלה ממציאות העולם ומגבלותיו, אמת אלוקית שהיא היא אמיתת המציאות, השייכות הזאת לא פסקה ממנו גם עתה. לפתע היה נראה בעיניי שמתוך פיכחון המודע היטב למצבו ואף על פי כן 'מצפצף עליו' ממשיך הרבי לנופף בידו, ממשיך לעשות כל שביכולתו, באותו תוקף שבו היה מנופף בימים כתיקונם, ואף ביתר שאת ויתר עוז פנימיים.
שלח תגובה הדפסה שלח לחבר שתף