דף הבית | קישורים | צור קשר
האדם השלם – הרב וינברג האדמו"ר מטולנא | מעיינותיך - למחשבת חב"ד > מאמרים נבחרים > ג' תמוז - יום ההילולא > מאמרים נבחרים באורחותיו

בבואנו לתאר את גדלותו של הרבי מליובאוויטש, אם נעסוק רק בסיפורי מופתים וכיוצא באלה, הרי לעולם לא נגיע מזה לתיאור גדלותו האמיתית. מה גם שתכלית הכוונה היא שנחפש באישיותו של הרבי דברים שיכולים להיות הוראה והדרכה עבורנו, בבחינת 'והלכת בדרכיו'.
ולכן הגישה שלנו לנושא גדלותו של הרבי תעסוק בנקודה שלדעתי דורשת התייחסות שונה מכפי שמקובל להתייחס אליה – נקודת השלמות של האדם.
למעשה, השלמות והשלום חד הם. טעות מפורסמת היא לחשוב ששלום פירושו להשתוות עם הצד השני בכל. כתוב במכילתא פרשת משפטים על הפסוק 'אם זרחה עליו השמש דמים לו', 'מה שמש שלום בעולם, אף כאן אם ידוע שבא על עסקי שלום וכו''. מדוע השמש עושה שלום בעולם? מכיוון שהשמש עושה שהכל יהיה בהיר ונהיר, ואז כל דבר בא על מקומו בשלום. שלום פירושו ששני ניגודים יודעים איך לחיות ביחד וכל אחד שואף שהשני יהיה החלק שישלים אותו, השלמה מלשון שלמות. כשרוצים מקהלה מושלמת, בוחרים אנשים שונים בעלי קולות שונים. צייר שרוצה לצייר הר גדול יצייר את ההר ליד בקעה. כי דווקא הניגוד יוצר הרמוניה ושלמות. החכמה האמיתית היא לדעת לנצל כל ניגוד במקומו, ועל מקומו, וזה יוצר את השלמות האמיתית.
ובמה מכירים באדם שהוא 'אדם השלם במעשיו', כלשונו של רבינו יונה? השלמות מתבטאת בכך שאפשר למצוא דברים שנראים לכאורה, למראית עין, כניגודים. למשל, יש לך אדם שהוא קיצוני בתכונת נפש מסוימת לכל אורך הדרך. ויש לך אדם שהוא קיצוני באותה תכונה לכיוון ההפוך, ואף זאת לכל אורך הדרך. שני האנשים הללו בעלי אופי מנוגד. ואם מוצאים אדם שבדברים מסוימים הוא יכול להתנהג בצורה קיצונית לכיוון אחד, ובדברים אחרים הוא יתנהג בצורה קיצונית לכיוון ההפוך, זה נראה לכאורה כמו ניגוד, אבל האמת היא שזהו 'האדם השלם' שמשתמש בשני הקווים המנוגדים. כשצריך, הוא הולך בקו אחד עד הסוף. וכשצריך, הוא הולך בקו ההפוך עד הסוף. כך נוצרת בו שלמות, דווקא מכוח הניגודים. וככל שהוא מסוגל להכיל בקרבו ניגודים רבים וגדולים יותר ולהשתמש בכל אחד מהם בעיתוי הנכון, כך גדלה השלמות שלו.
בחרנו אפוא להתמקד במספר נקודות שמצאנו בדמותו הקדושה של הרבי, דברים שנראים לכאורה כמו ניגודים, כאשר ההתנהגות הנכונה של הרבי ממזגת את הניגודים ויוצרת מתוכם שלמות באופן שמעורר התפעלות עצומה. עשר הנקודות הללו הן אמנם רק טיפה מן הים באישיותו המופלאה של הרבי, אבל הן יכולות להוביל אותנו להכרה כלשהי במהותה של השלמות בה אנו עוסקים ולהוות מורה-דרך עבורנו.

פשטות תהומית לצד גאונות אדירה
דרך הלימוד מתחלקת בעולם לכמה וכמה מינים וסגנונות, אבל באופן כללי אפשר לומר שיש שתי דרכים – דרך הפשט מול דרך הפלפול, 'סיני' מול 'עוקר הרים'.
היו אישים מפורסמים בכל תפוצות ישראל בשכלם הישר, ובהרחקת עניין הפלפול והעמקות. לדוגמה, הנצי"ב מוולוז'ין מתייחד בעניין הפשטות. הוא לוקח פסוק ורואה מה כתוב לפני זה ואחרי זה, והכל בנוי על דרך הישר. המעלה הגדולה של דרך זו מובנת מאליה – ניגשים היישר למקורות העניינים. אבל יש בזה גם חיסרון: לפעמים זה בא על חשבון ההתעמקות, חידוד המוח וקידומו. ואכן, הגאון ר' יוסף-דוב מבריסק ודומיו אמרו בישיבת וולוז'ין שיעורים מסוג שונה לחלוטין, בדרך הפלפול וההעמקה, שמטרתם הייתה לחדד את המוח. בשלב מסוים, נוצר בתוך ישיבת וולוז'ין ויכוח גדול. השיעור שהנצי"ב אמר לא סיפק את האריות שבחבורת וולוז'ין, משום שהגאון מבריסק קידם את שיטת הפלפול עד לרמה עצומה. בכל אופן, לענייננו למדנו שקשה מאוד שאדם יהיה לגמרי שקוע בשיטה אחת, וגם יהיה שקוע באותה מידה בשיטה אחרת, כי אחד חייב לבוא על חשבון השני.
קחו את ה'אבני נזר', שיא החריפות של הלמדנות הפולנית. תמיד הוא מחדש, מהפכן. לא תמצאו בספריו דברים בסגנון של מי שנוטה לדרך הישרות והפשט. לעומתו, קחו את ה'שפת אמת' שדרך הלימוד שלו בספריו על הש"ס היא דרך הישרות והפשט בלבד. ומעניין: ב'שפת אמת' על התורה אי-אפשר למצוא שלושה קטעים רצופים שהוא לא מזכיר בהם את סבו החידושי הרי"ם, ואילו ב'שפת אמת' על הש"ס, בכל הספר מתחילתו ועד סופו, הוא מזכיר את סבו רק ארבע פעמים! כי שיטת הלימוד של החידושי הרי"ם הייתה דרך החריפות. אמנם ה'שפת אמת' היה תלמיד של סבו, אבל הוא סלל בעצמו דרך לימוד חדשה, על דרך הישרות.
אצל הרבי אנחנו רואים דבר מופלא: זה כל-כך עשיר בגישה כלפי העניין, וזה כל כך פשטני במסקנת העניין, כאילו שני ניגודים באותה גישה עצמה. שכן, אם נעקוב אחר הגישה של הרבי בלימוד, בתורת הנגלה, אפשר לומר שיש לו נטייה לצד הפשט, ואפשר גם לומר שיש לו נטייה לצד החקירה. באותו עניין עצמו אתה יכול למצוא 'מהלך' נפלא שבנוי על הברקה חריפה של הגאון הרוגאצ'ובי, שכל-כולו היה תנועה של 'רצוא ושוב' ומהפכניות, ויחד עם זאת, את החריפות הזאת הרבי מנצל כדי להגיע להמשך העניין, לעניינים של 'מי מנוחות'. לקחת את החריפות העצומה של החידוש ולהוריד אותו לתוך פשט שבפשט. וכך שני הניגודים הללו מגיעים לתוך שלמות נפלאה, שלא מצינו כמותה בכל מקומות לימוד הנגלה למושבותיהם.
הפשטות התורנית של הרבי מליובאוויטש מתבטאת לא רק בזה שהגאונות מובילה אל הפשטות והפשטות מובילה אל הגאונות, אלא גם בפשטות גאונית באותו רעיון עצמו. לאחרונה גיליתי רעיון קצר שהרבי מחדש. פעם, בסמוך לפורים, הרבי דיבר על מבצע מזוזה והרב זלמן גורארי שאל: "האם זה שייך לפורים?". הרבי הפטיר: "הרי זה מילתא דפשיטא". שאל ר' זלמן: מה הקשר של מזוזה לפורים? ענה לו הרבי: תתעניין. לאחר שהוא אמר לרבי שהוא התעניין ולא מצא, אמר לו הרבי שהדבר נרמז בפסוק במגילת-אסתר. כתוב שאחשוורוש אמר 'הנה בית המן נתתי לאסתר'. מהו הדבר הראשון שיהודי עושה כשהוא נכנס לבית שהוא מקבל במתנה מגוי? – הוא קובע בו מזוזה!...
מצד אחד, כשננתח את העניין ונשאל: האם למסקנה הזאת הגיע הרבי מכוח הגאונות או מכוח הפשטות? – ברור שזה בא מכוח הפשטות. פשוט אדם מצייר לעצמו ציור חי של כל התהליך כולו, ואז מובן שכשיהודי נכנס לבית חדש, הוא צריך לקבוע מזוזה. מצד שני, ברור שזה לא סתם רמז, אלא מקופלת כאן גאונות עמוקה. כתוב במדרש על קהלת: "אמר רב חמא, מ'הנה' של בשר ודם, אתה לומד 'הנה' של הקב"ה. ומה 'הנה' של בשר ודם, שאחשוורוש אמר 'הנה בית המן נתתי לאסתר', הביא דבר זה חיים לאומה שלימה. כאשר יבוא הקב"ה, שנאמר בו 'הנה השם בא וחולק שללך בקרבך', על-אחת-כמה-וכמה". מדוע אומרים שהפסוק 'הנה' הזה הביא חיים לכל האומה? משום שכנראה יש כאן הרבה יותר מאשר העברת בית המן לבעלותו של מרדכי. יש כאן עניין של 'כיבוש' למעלה, שבית המן נהיה לביתו של מרדכי, כותלי ביתו של המן מעידים עליו שזהו ביתו של המן, שהוא ממש תוקף הקליפה, וזה מתהפך לבית מרדכי, עם כל המשתמע מזה, החל מהמזוזה שעליה כתוב 'שומר דלתות ישראל', וכלה בבית שקירות ביתו מעידין עליו – קדושה!
דוגמה נוספת: בהערותיו להגדה של פסח, מביא הרבי את דברי הגר"א בקשר לשאלה מדוע ארבע הקושיות המופיעות בהגדה אינן אותן קושיות המופיעות במשנה. הקושיה הרביעית – בהגדה היא 'מסובין' ובמשנה היא 'צלי'. הגר"א בפירושו למשניות אומר שהמשנה נכתבה בזמן הבית, שאז היו אוכלים קרבן פסח וכן היו אוכלים בהסבה כל השנה כולה, ולכן ההסבה אינה מהווה שינוי, והשאלה היא רק לגבי אכילת צלי. אבל לאחר החורבן שאלת 'צלי' התבטלה מכיוון שכבר לא אוכלים קרבן פסח, ומצד שני, האנשים הפסיקו לאכול כל השנה בהסיבה, ואז נתעוררה שאלת 'מסובין'. הרבי מקשה על כך: הרמב"ם (בפ"ח מהלכות חמץ ומצה ה"ב) כותב את כל חמש השאלות של 'מה נשתנה', כולל שאלת צלי ושאלת מסובין, ומוסיף על כך שם בהלכה ג' וזה לשונו: "בזמן הזה אינו אומר הלילה הזה כולו צלי שאין לנו קרבן" – ומוכח מדבריו שבזמן הבית שאלו חמש שאלות! בוודאי, זאת שאלה פשוטה, אבל הרבי הוא הראשון שהעיר על כך.
עוד דוגמה מפורסמת לפשטות הגאונית: בחומש לא מופיע מניין הפסוקים בפרשת פקודי. זה בכלל מעניין מישהו מציבור הלומדים? את הרבי זה מעניין. הוא מתחיל בדרך הישרות ואומר שכנראה היה כתוב המניין וזה נשמט מהדפוס. מזה לבד אפשר להתפעל: הרי בהמשך נאמר תירוץ כל כך טוב ומחודש ומה המקום לתירוץ הדחוק במקום שיש כזה חידוש, אלא הפשטות חשובה מן הגאונות! ולכן הרבי מתחיל קודם מהביאור הכי פשטני שייתכן. רק אחר כך מגיעה ההמצאה הנפלאה, וגם זה רק 'בדרך אפשר'. הרבי לא עושה מזה עסק: יכול להיות שבמקור היה כתוב 'בלי כל סימן', כלומר מניין הפסוקים הוא בגימטריא 'בלי כל', 92. רק 'הבחור הזעצער' חשב שהכוונה שפרשה זו היא בלי כל סימן ומחק את זה...
שיטת הלימוד של הרבי מראה את תכונות הנפש של 'סיני' ו'עוקר הרים' בבת אחת. ולא עוד אלא שלפעמים שתיהן באות בו-זמנית. מדובר בשני ניגודים, שאצל רוב הלמדנים שאנו מכירים, אלה הם שני עניינים שבדרך כלל לא עולים בקנה אחד. ואצל הרבי, יש באותה שיחה כמה דברים בלימוד שהם גאונות בטהרתה, בשיטת החריפות, ויש כמה דברים שהם פשטות בטהרתה, בשיטת הפשט.

זריזות וחוסר זמן, מול מתינות וכל הזמן שבעולם
נקודה נוספת, שבה מצינו אצל הרבי שילוב של שתי תכונות נפש קיצוניות היא – זריזות לעומת מתינות, חוסר זמן לעומת כל הזמן שבעולם:
יש אנשים שהם זריזים, או שמטבע בריאתם הם נולדו כאלה, או שזה בא כתוצאה מעבודה ויגיעה עצמית לשנות את טבעם. לזריזות יש מעלות וחסרונות. הרבי מקוצק אמר שמי שעונה מהר על שאלה, הרי זה משום שהוא מתעצל לחשוב ולא משום שהוא זריז לענות. יש בזה מעלה, אבל גם חיסרון – לא מובטח לו שתמיד יענה נכונה. מצד שני, במתינות יש מעלה, שמבררים את הדבר לאשורו, וגם חיסרון – לא תמיד יש זמן לחכות. מה שברור הוא שאדם שתכונת נפשו היא בקו של זריזות קיצונית, קשה לו לפעול בקו של מתינות, וכן להיפך.
ושוב אנו רואים דבר מעניין: הרבי היה הזריז הכי גדול בדורו, והמתון הכי גדול בדורו, ושניהם בבת אחת ממש.
התבוננות בסדר יומו של הרבי מביאה אותנו למסקנה שהוא עסק בכל העניינים בזריזות הכי גדולה ונפלאה. בדרך כלל, הצדיקים מאריכים בתפילה. אם שומעים בקלטת את הרבי מתפלל, זה פשוט מדהים. הרבי מתפלל במהירות השווה לכל נפש, ממש הפך האריכות. וכמה זמן הקדיש הרבי לעצמו, בענייני גשמיות? המזכיר הרב יהודה-לייב גרונר שי' העריך שהרבי היה ישן כארבע שעות ביממה, וגם כל יתר הנהגות האכילה וכו' היו בזריזות מופלגת ובקיצור נמרץ שאין לשער ואין לתאר. וזה דבר שמוכח מתוכו, שהרי העבודה היומית של הרבי והתעסקותו עם העולם, השאירו לו זמן קצר מאוד מאוד עבור דברים שאורכים זמן.
לא-פעם 'התלונן' הרבי על חוסר-זמן משווע. פעם הרבי דיבר עם יהודי שביקש להיכנס אליו ל'יחידות' וטען שהוא מחכה כל כך הרבה זמן בתור. הרבי הסביר לו שאין לו זמן ואמר: "וגם הזמן שאתה נוטל ממני ברגעים אלה – הוא דבר שאצטרך אחר כך לשלם עליו ביוקר"...
ומצד שני, בזמנים שהועיד לכך, נתן הרבי לאנשים את ההרגשה שיש לו בשבילם את כל הזמן שבעולם. יהודי שאיננו מחסידי חב"ד, שהיה גר בקראון-הייטס, סיפר לי שמאז שהתחיל הסדר של חלוקת ה'שליחות מצווה' בכל יום ראשון בשבוע, הוא היה אוהב ללכת לרבי. הוא לא היה קשור באופן ישיר וגלוי אל הרבי, אבל כששמע שהרבי מקדיש מזמנו לציבור הרחב, החליט ללכת. הוא אומר לי: "ברור לי כשמש בצהריים שכשעמדתי מול הרבי, לא היה קיים לגביו שום דבר אחר בעולם. רק אני והרבי. באותן שניות ספורות נראה היה כאילו הרבי מכריז: כולם לזוז הצידה, כרגע אין אף אחד בעולם חוץ מהאדם הזה שעומד מולי. ויש לי עבורו את כל הזמן שבעולם!". וזו לא הייתה ההרגשה של אותו אדם בלבד. רבבות אנשים שעברו אצל הרבי כל פעם קיבלו הרגשה זהה.
שלא לדבר על 'יחידויות' בשנים שעברו. אנשים שהיו רחוקים מדרך התורה והיהדות, כמה שעות הרבי הקדיש להם?
סיפר לי מישהו מחסידי חב"ד שלפני כניסתו ל'יחידות' אמר לו המזכיר הרב גרונר שכבר מאוחר ולכן נותרו לו רק שלוש דקות. הלה אמר לרב גרונר: מכיוון שהנושא כבד מאוד, בוודאי ייקח לי להסביר את זה לרבי יותר מחמש דקות, ולרבי יידרשו בוודאי עוד כמה דקות כדי לענות לי, לכן אולי כדאי לדחות את ה'יחידות' להזדמנות אחרת. אמר לו הרב גרונר: תיכנס בכל זאת, כי אינני יודע מתי יתאפשר לך שוב להיכנס ל'יחידות'. האיש אמר לרבי בכניסתו: "ר' לייבל אמר לי שיש רק שלוש דקות. אני חושש שרק להגיד את דבריי ייקח לי יותר מזה". אמר לו הרבי: "אמור". החסיד החזיק בידו את הפתק שכתב והוסיף בעל-פה את כל הפרטים. וכך הוא סיפר לי: "כעבור שתי דקות וחצי גמרתי לדבר. כעת נותרה לי כחצי דקה עד דקה. לכאורה זה היה מופרך שהרבי יספיק לענות לי. הסתכלתי על הרבי בפחד, וחששתי שאולי מרוב חיפזון לא אצליח להבין מה שהרבי יענה לי או שהרבי ידבר מהר מדי. כדי להרגיע אותי מהלחץ, אמר לי הרבי: "יש לנו אמנם רק שתי דקות, אולם באותן שתי דקות אפשר לדבר במתינות (פאוואליע, פאוואליע)...".
אינני מדבר על צד ה'מופת' שבזה, אבל כמה מתינות וזריזות גלומות בבת-אחת בתוך שתי דקות כאלה. כשאתה מבקש מאדם לענות על שאלה קשה, אם הוא מתון ואין לו זמן – הוא ידחה זאת למועד אחר. ואם הוא זריז – הוא ידבר מהר, ואז הוא עלול להחמיץ את הירידה לפרטים. והרבי – מצד אחד, הוא נהג בזריזות עצומה ודחס הכל בתוך שתי דקות. מצד שני, בשתי הדקות האלה עצמן, הוא דיבר במתינות וניתח את הנושא בצורה מתונה.
כזה היה כל סדר היום של הרבי. גם בהתוועדות ארוכה, לא הייתה דקה אחת לא מתוכננת. אפשר לשבת שש שעות ולדבר דברי תורה, לשוחח עם אנשים מהצד, לומר לחסידים 'לחיים' וגם לשיר ולרקוד. אבל כל דבר מדוד לפי הזמן וכל רגע ממולא עד הסוף. כל מי שהשתתף או צפה בהתוועדויות הארוכות של הרבי, נדהם לראות שאין שנייה אחת שלא מנוצלת לגמרי לעבודת השם!
סיפר לי אחד ששמע מהחסיד ר' משה ירוסלבסקי ז"ל: כידוע, בהתוועדויות מסוימות הרבי היה מוסר לר' משה את ה'מזונות' עבור האורחים. פעם הייתה התוועדות שארכה יותר משבע שעות, ור' משה היה צריך לעמוד על המשמר, כך שברגע שההתוועדות תסתיים הוא ימהר לגשת לקבל את ה'מזונות' מידי הרבי, אבל לא יכלו להעריך מתי זה יהיה בדיוק. לפי צורת התנהלות העניינים, היה נדמה לו שנותרו עוד כמה דקות. למעשה, ברגע שהסתיימה ההתוועדות והרבי רצה למסור לו את ה'מזונות', הרבי המתין חצי דקה עד שהוא הגיע. באותה חצי דקה הרבי דיבר עם מישהו, וכשר' משה הגיע, הרבי מסר לו את המזונות במאור פנים ואמר לו שתי מילים: "א האלבע מינוט" [=חצי דקה].
הרי זה דבר מבהיל! אם הרבי התוועד יותר משבע שעות, לכאורה משמעות הדבר היא שכשמדובר בהתוועדות, הזמן אינו משחק תפקיד אצל הרבי. אבל מסתבר שאפשר לשבת שבע שעות עם הקהל, עם שיחות ארוכות וניגונים ארוכים ושירה וריקודים, וגם אחר כך חצי דקה היא עדיין יקרה. ולמרות שבאותה חצי דקה הרבי הספיק להגיד איזו מילה טובה לעוד יהודי, אבל אם חצי דקה לא מנוצלת למטרתה האמיתית – זה כבר חיסרון!
כל כמה שמתבוננים בזה מכל צד שהוא, הסתירה כל-כך זועקת לשמים, והשלמות כל-כך זועקת לשמים. זריזות מול מתינות, חוסר זמן מול עודף זמן – שניהם משמשים בבת אחת, כל אחד במקומו הנכון. היש לך שלמות גדולה מזו? היש לך חיך מתוק מזה?

חסד, אהבה ורחמים, מול תקיפות ונחישות
דבר ידוע הוא שמידות החסד והגבורה הפכיות הן זו מזו. יש אנשים רחמנים ויש אנשים ששייכים למידת הדין. מעלתם של בעלי חסד היא שהם רכים, והבאים בסביבתם מרגישים טוב בקרבתם. אבל לפעמים יש בזה חיסרון גדול – אבא שצריך להתנהג בתוקף כלפי בנו, בגלל רכותו הוא עלול להיכשל. מצד שני, גם להיות קפדן יותר מדי זה חיסרון: אליהו הנביא לא רצה לבוא אל רבי יוסי בגלל שהוא היה קפדן מדי. וכפי שכתוב בספרים הקדושים, שכל קו שנמשך ומתפשט מעבר למקומו – זה לא בסדר. צריכה להיות שלמות בשני הקווים: 'א-ל זועם בכל יום' ו'חסד א-ל כל היום'.
מובן שלאדם רך קשה להיות קפדן, וכן להפך. אבל כשמתבוננים בגישה של הרבי לעניינים אלה, לפעמים משתוממים: איך אפשר במשך כל השנים להתנהג בקיצוניות הכי גדולה – נחישות מול רחמנות, חסד מול דין, אהבה מול יראה – ובעוצמה הכי גדולה, כל אחד במקומו.
אתפוס תחילה דוגמה שחובקת זרועות תבל – יחסו של הרבי לאומות העולם. מי שיעסוק בנושא 'שלמות הארץ' בתורתו של הרבי בצורה מקיפה, יגלה שהרבי אומר שיחות חריפות, וזועק שהגויים הם אנשים שאין בהם אמון ואין להם כל קשר למושג 'שלום'. הרבי מבהיר ש'חסד לאומים חטאת', ושכל ההבטחות שלהם שוות כקליפת השום. [היום כולם מודים שאילו היו שומעים בקולו, לא היינו מגיעים למצב הנוכחי]. כמה פעמים הרבי התבטא בפשטות: "הרי גוי הוא שקרן!". מכאן נובעת לכאורה המסקנה: הרבי חש עוינות עמוקה לגויים.
פעם נהרג בחור יהודי בחברון, והרבי אמר שאחרי דבר כזה צריכים להעניש את העיר כולה! לא צריך לחשוב מי אשם יותר ומי אשם פחות.
מישהו אחר יעיין בשיחה שהרבי דיבר על שבע מצוות בני נח, ויגיע למסקנה ברורה ונחרצת שהרבי העריך מאוד את אומות העולם באופן שלא היה כמוהו מעולם. לא זכורה בהיסטוריה גישה כזאת שיהודי כל-כך יתעניין אם הגוי מקיים את מצוותיו. והמסקנה המתבקשת: הרבי אוהב מאוד את הגויים.
איך ייתכנו שני הקצוות ביחד? התשובה היא שכל דבר במקומו – צריך לשנוא את החלק הרע שבגוי, ולכבד ולאהוב את החלק האנושי שבגוי. שהרי גם הגוי הוא ברייה. גם הוא יציר נוצר, לא יותר גרוע מבעל-חיים – והקב"ה ציווה עליו לקיים את מצוותיו לטובתו. ואם כן, צריכים לעשות משהו לטובתו.
כך גם, להבדיל, לגבי יחסו של הרבי לחלקים מסוימים בעם ישראל. הגמרא אומרת במסכת פסחים על עם-הארץ שמותר לשוחטו ביום-הכיפורים שחל בשבת. דברים קשים וחמורים ביותר. ומסביר המהר"ל מפראג על אתר: אותו עם-הארץ מהסוג עליו מדובר כאן, יש בו שני דינים. הוא יהודי, והוא עם-הארץ. אילו יכולנו להפריד את ה'עם הארץ' שבו מה'יהודי' שבו, היה מותר לשחוט אותו ביום כיפור. אבל למעשה, אסור לשחוט אותו, כי הוא מורכב גם מהחלק היהודי שאסור ליטול אף שערה מראשו.
הסברו של המהר"ל הוא לבטח אמיתי. אבל מי מסוגל להתנהג כך הלכה למעשה וליישם את שני הקצוות הקיצוניים במלוא העוצמה? בדרך כלל, או שאנו נתקלים בטיפוס 'קנאי' שזורק אבנים על מכוניות שנוסעות בשבת, משום שמטבעו הוא להוט להילחם ולמחות. וגם אם הוא לא נולד כזה, הרי החיים היום-יומיים של פעולות תוכחה ומחאה הופכים אותו לאדם שמוצא חסרונות בכל אחד וזועק ומוחה נגד זה. או שאנו נתקלים בטיפוס שאוחז בקו של קירוב באופן קיצוני. וגם אז קיימת הסכנה – כלשונו של ה'אמרי אמת' זצ"ל – שמא "אהבתו לכל אדם מעבירתו על דעתו, ומפני אהבתו אומר על טמא טהור".
קח שני הפכים אלה, תסתכל על שיטתו של הרבי ותראה את השלמות בהתגלמותה. ראיתי מכתב שהרבי כתב לפלוני שעשה הגדה מצוירת. בהתחלת המכתב הרבי משבח אותו על הגישה והרצון להוציא לאור הגדה מצוירת, ומשדר כלפיו הרבה עידוד ואהבה. כמה שורות אחר כך כותב לו הרבי: מכיוון ששלחת לי את ההגדה, סימן שאתה מבין שיש לי שייכות לזה. את ההגדה הזאת אסור להדפיס, משום שאסור לשנות שום דבר מהצורה המקורית. וגם הציורים שלך הם שלא במקומם. והרבי מעמיד אותו על מקומו בביטויים חריפים מאוד.
יש כאן בבת אחת אהבת-ישראל מופלגת עם קנאות מופלגת. אם תסיר את החלק הראשון של המכתב, תחשוב שהוא מגיע מחוגי הקנאים הקיצונים. אם תסיר את החלק השני של המכתב, תחשוב שהוא מגיע מחוגים מתונים מאוד. נראה ששני אנשים שונים כתבו כל חצי של המכתב. אבל הרבי כתב בעצמו את שני החלקים, כחלק מאותה שלמות נפלאה, ולכן אין כל סתירה בין הדברים. צריך באמת לשבח יהודי שיש לו תענוג ביצירת ציורים על ההגדה, וצריך גם למנוע את הדפסתה של אותה הגדה.
דוגמה נוספת, הקשורה לליל-הסדר: יש מכתב שהרבי כתב לאישיות תורנית בעלת שם. המכתב הנידון נדפס רק בחלקו, וראיתי את המכתב המלא אצל הנכד שלו. הסבא – כדרכו שהיה תמיד מחדש – רצה לחדש שישתו בליל הסדר כוס חמישית. בתגובה, כותב לו הרבי מכתב הערכה נפלא. הרבי מציין את כל הגרסאות וכתבי-היד שמאמתים את מצוות שתיית הכוס החמישית, עד שהרבי מתחיל להתייחס למסקנתו של אותו למדן שהרשה לעצמו להחליט שצריכים בפועל לשתות כוס חמישית. וכאן מתחיל קטע חדש שפותח במילה "אמנם". פתאום הרבי מתחיל לתקוף אותו בחריפות: איך בכלל עולה על דעתך להגיד דבר כזה? אדם שהסתובב אצל גדולי הדור, הייתכן שאינו יודע שדבר שנהגו בו כלל ישראל חייב להישאר כפי שהוא, ועד כמה חייבים להקפיד שלא לנגוע במנהג ישראל אפילו כמלוא נימה?!
כשראיתי את זה, ממש נדהמתי מעוצמת החריפות של המכתב. ואין סתירה בין הדברים. ביחס לחלק של הפלפול שבעניין, הרבי כותב לאותו למדן המון תשבחות. אבל זה לא ממעיט אפילו כחוט השערה מחומרת הקפידה של הרבי על המסקנה ההלכתית שלו. המכתב הזה הוא המסכת היפה ביותר של שלמות שראיתי אי-פעם.

פזרנות מול חסכנות
הבדל נוסף בין בני אדם הוא – התעלמות מצורכי הגוף האישיים, לעומת הבנה עמוקה לכל צורכי הגוף. גם כאן נחלקים בני האדם לשני מינים, פחות או יותר. ישנו האדם הפזרן, זה ש'מפרגן לעצמו' ועוסק בצורכי הגוף בהרחבה יתרה. וכשיש לו הידע איך לעשות את זה, הוא יכול גם להעניק מהידע שלו לזולת ולשתף אחרים בחוויותיו.
ויש אנשים שמטבע ברייתם הם טיפוסים סגפניים, שיש להם מין סיפוק, אפילו חולני לפעמים, ממיעוט צורכי הגוף. אחד המאפיינים הבולטים של אדם כזה הוא שלילת הבזבזנות, החופשה והמותרות אצל הזולת, באותה מידה שהוא בעצמו מושלל מזה. דוגמה אופיינית לכך משמשים אותם פליטי שואה רח"ל, שבזמנים הקשים הייתה פרוסת לחם חשובה להם עד הקצה האחרון, וכיום הם לא מסוגלים לראות את נכדיהם מזלזלים באוכל.
אבל קשה מאוד למצוא אדם שביחס לעצמו יהיה חסכן בצורה קיצונית, וביחס לזולת יהיה פזרן בצורה קיצונית. הרבי היה כזה.
נתחיל מהנושא הכל-כך מפורסם של יציאה לחופשה. כל גדולי הדורות האחרונים עשו זאת, כולל אדמו"רי חב"ד שהיו אצלם לא-מעט נסיעות לצורכי בריאות. הרי זה דבר שהשכל וההיגיון מחייבים משום שזה דבר הכי חשוב, אבל עובדה אחת ברורה: מהיום שהרבי הקדוש מליובאוויטש נטל את עול הנשיאות על עצמו, עד הסתלקותו מעלמא דין, הוא אף פעם לא יצא לחופשה, פשוט כפשוטו. הדבר מפורסם ובדוק. ומדובר ביותר מארבעים שנה, 365 יום בשנה. וידוע הסיפור שסיפר המשב"ק ר' חס"ד הלברשטם שפעם הרבנית קנתה שני כיסאות נוח והעמידה אותם במרפסת. והרבי, בטובו, התיישב שם לדקה או שתיים, ואז אמר: "כבר יצאנו ידי חובת דאטשע"... [=יציאה לנופש]
וזאת, למרות שעסק בפעילות מואצת, בלתי פוסקת, במשך 24 שעות ביממה. לענות על מכתבים, לשאת בעול הציבור, ליזום דברים ולעשותם, להגות בתורה ולחדש בה אין-ספור חידושים. זה דבר שלא נשמע כמוהו מעולם.
אפשר היה אולי לחשוב שמדובר בהנהגה יוצאת דופן של אדם שלא יודע מה זה חופשה, לא רוצה לדעת מהי חופשה, ולכן הוא בכלל לא מעריך את המושג 'חופשה'. אבל כמה מכתבים יש מהרבי על חשיבות העניין של שמירת הבריאות. לדוגמה, לילדי מחנה 'גן ישראל', כותב הרבי שדווקא בחופשה אפשר להשיג הרבה יותר ממה שמשיגים בימי הלימודים. כך גם לגבי מבוגרים. הרבי כותב לאדם שהרגיש רפיון בעבודת השם – שכדאי שייצא לחופשה, ושזה יכול לתרום לעבודת ה', לפעמים יותר מהעבודה המאומצת היום-יומית. והרבי לא רק ממליץ על החופשה באופן כללי. במכתבים למחנות-הקיץ, הוא מבקש להשתדל שיחדשו במחנה דברים מפעם לפעם, כדי שהילד לא יסתגל לאווירה רשמית בתוך החופשה, כי אחד העקרונות של החופשה הוא השינוי וההתחדשות. זאת אומרת, מדובר באדם שמבין את פרטי הפרטים של הערך הזה ששמו מנוחה, ואת תרומתו לאדם, ובו-זמנית הוא עצמו רחוק מזה כרחוק מזרח ממערב. זה ניגוד שצועק לשמים.
כך גם לגבי נושא החסכנות בהוצאות האישיות. אמר לי יהודי תלמיד חכם מופלג: "כל אחד מתפעל ממשהו אחר. אני פשוט הסתכלתי על הנעליים שלו. לא ראיתי בחיים שלי דבר כזה. אני לא סנדלר, אבל להערכתי הוא נועל אותן כבר עשרות שנים. איך יכול להיות אדם שלא יחליף נעליים כל-כך הרבה שנים?!". לעצמו הרבי לא היה צריך שום דבר. כשקוראים על ה'ארוחות' של הרבי, זה פשוט מדהים. כך באכילה, כך בשינה וכך בדיור.
אך כשמדובר בזולת, דרש את המקסימום. כשביקר באחת הפנימיות לבנות, מיד העיר שהיה טוב יותר אילו היו מוסיפים כמה דברים – תוספת ציורים על הקירות, שתהיה מראָה בכניסה, מיקום נוח יותר למיטות, כיור בכל חדר, וכל מיני דברים. זה עושה רושם שמדובר באדם שמכיר את מנעמי החיים וחי אותם, ואת מה שהוא מפרגן לעצמו, הוא מבקש להעתיק גם אל הזולת. אבל זה לא כך. הוא עצמו מופרש לגמרי מהעולם, באופן שאי-אפשר לתאר, ולזולת הוא דואג ללא גבול. אי-אפשר להכיל את זה בראש אחד. אפשר לכתוב ספר שלם על ההפלגה של צניעותו האישית, וספר שלם על ההפלגה של דאגתו לזולת, ולא להאמין ששני הדברים יכולים לשכון באותו אדם.

פשטות הנהגה והצנע לכת, מול ראוותנות קיצונית
ישנם אנשים שמעצם טבעם הם חשאיים, לא אוהבים את הפומביות, לאו דווקא בקשר לעבודת ה'. וכמובן, בעבודת ה' יש עניין של 'הצנע לכת עם אלוקיך', להתחבא בצידי הדרכים, 'שייף עייל ושייף נפיק'. אנשים כאלה, לשיטתם, כמעט בכל עניין יהיו נחבאים אל הכלים, חסויים.
וישנם טיפוסים ראוותניים, קולניים. אחד כזה לא מסוגל לעשות שום דבר אם לא יכתבו עליו בעיתון. גם בעבודת ה' לפעמים צריכים לעשות את הפעילות באופן שישאיר רושם, ואז בוחרים בפלוני שהוא טיפוס ראוותן כדי שהדבר יקבל פומביות.
הבה נבחן את שיטת הפעילות של הרבי למען יהודי רוסיה. הרי לא היה אדם שהכיר את המערך של יהודי רוסיה, את המצוקה ואת אפשרויות הגשת העזרה וההתקוממות, כמו הרבי. אפילו מהיכרות קרובה, בתור יליד ותושב רוסיה לשעבר, הרבי הכיר את המנטליות הרוסית וכל הסובב אותה. על כך צריך להוסיף את הראש הגאוני, את המידע שזרם אליו ואת השליטה בכל המידע. וכשיודעים מה המצב, הרי זה מקומם שבשנים שכל העולם השתחרר מכבלי העריצות, עדיין יש שלטון שרודה באזרחים ומדכא אותם. איכשהו, זה מוביל למסקנה שצריך לפתוח בהפגנות מול שגרירות רוסיה בארה"ב. רבים מה'סירובניקים' אכן יצאו ולחמו למען קרובי משפחתם ועשו מזה רעש תקשורתי גדול.
הרבי, מסיבות שלא ניכנס כרגע לפירוטן, החליט שכאן צריכה להיות חשאיות. וברגע שההחלטה הזו התקבלה, לא הייתה עוד מעולם פעילות כל-כך דינמית וכל-כך חשאית. רק היום מתחילים להתגלות דברים דרך אותם יהודים שקיבלו את השליחויות מה'זיידע' ומה'פעטער' (שמות קוד לרבי, בתשדורות שהועברו ממנו באותם ימים ליהודי רוסיה). מאות רבות של שעות פעילות ועניינים נעשו דרכו בלי ששום ילוד אישה ידע על הנעשה.
לאחרונה יצא לאור ספר של יהודי שעבד בסוכנות היהודית. הוא כותב שם על ויכוח שהיה לו עם הרבי בעניין מסוים: רק כיום – הוא כותב – נודע לי שהדברים שדיברתי ביחידות אצל הרבי, והרבי לא ענה לי עליהם, נעשו הרבה לפני כן. אני תקפתי את חב"ד על שהיא לא עושה כך וכך, בו בזמן שהדברים כבר נעשו כבר שנים קודם לכן, ולא עוד אלא שהפעילות הייתה חובקת עולם.
הרבי ניהל ברוסיה מערכה שלמה, קבע את מי לשלוח, להיכן לשלוח ומתי לשלוח, והיה ער לכל תנודה בשלטון, והכל נעשה בחשאיות מוחלטת. ומי יודע מה היה ההיקף האמיתי של הפעילות של הרבי באמצעות הרב רוזן ז"ל, רבה של רומניה?
אם כן, אנו עוסקים לכאורה באדם שבחר בדרך הפעילות החשאית, אולי הוא טיפוס של 'הצנע לכת'.
אבל מה נאמר ביום שידובר באותה דמות שהחליטה לצאת ב'מבצע' מסוים בכל ה'שטורעם'? הרי אז ה'חזקה על תעמולה שאינה חוזרת ריקם' הקיפה את כל זרועות תבל. הפרסומאי הגדול ביותר לא העלה על דעתו באיזו עוצמה ניתן לפרסם. והוא אף נכנס למלחמה רעיונית עם אלה שטענו שכלי כזה או אחר אינו מתאים. אצל הרבי, הכל נרתם למלאכת הקודש. ומה עם ה'הצנע לכת'? הרי צריכים לעצום את העיניים ולהסתכל אם זה אותו אדם.
כשמשחזרים את הדברים לאחור, הרי באותו יום שהרבי כתב מכתב לגולדה מאיר, ש 'מ.ש.' (שמו של הרבי) ייצא למלחמת חורמה אם הם יארגנו הפגנה מול שגרירות רוסיה, באותו יום ממש הרבי יצא לכינוס ל"ג בעומר, בנוכחות כל התקשורת, והוא עמד והקריב מזמנו היקר, כדי שיראו כיצד ילדי ישראל הולכים בגאווה הכי גדולה שתיתכן. איך יכול אדם להכיל בתוכו שני ניגודים אדירים אלה? רק 'האדם השלם', יכול להיות חשאי עד הקצה האחרון כשצריך להיות חשאי, ולהיות בפרסום הכי גדול כשהוא מבין שזה צורך השעה. הרבי היה יכול לנהוג בו-זמנית בצניעות הכי גדולה וגם בהתבלטות הכי גדולה, ולא פגע זה בזה.

אופטימיות מול פסימיות, ביטחון מול ריאליות כואבת
בלשון ספרי הרעיון ניגוד זה מוגדר 'מרה שחורה' ו'מרה לבנה'. ישנו מי שרואה ורוד מול מי שרואה שחור. כתוב בסוף מסכת מכות שלמראה שועל שיצא מקודש הקודשים, רבי עקיבא מצחק. לכאורה, היה אפשר לחשוב שהוא היה טיפוס אופטימי כזה שתמיד רואה ורוד, ואחר כך הוא הצליח למצוא לזה גם הסבר. אבל ה'בית יוסף' (באורח חיים סימן רפ"ח בד"ה מ"ש ונמצ' וכו') מצטט את דברי המדרש שתלמידי רבי עקיבא הגיעו אליו בשבת לביתו ולא מצאו אותו. התחילו לחפש אותו עד שמצאו אותו בוכה בחדר אחר. שאלו אותו: מה עם כבוד שבת? ענה רבי עקיבא: מה אעשה והבכי הוא העונג שלי? הט"ז (שם בס"ק ב') מביא זאת ואומר שכך דרכם של עובדי השם שמשתפכים בלבם בבכי לפני הקב"ה, ובזה ממתיקים לעצמם את הנשמה. זאת אומרת, מדובר באדם שידע טוב מאוד מה זה בכי, אבל כשהייתה כאן סיבה טובה לבכות – שועל יוצא מבית קודשי-הקדשים – הוא צחק. וכאן מבינים עד כמה היה נעלה אותו העניין שרבי עקיבא מצחק.
אצל הרבי הפתגם 'טראכט גוט, וועט זיין גוט!' (חשוב טוב, יהיה טוב!) לא היה משחק מילים. מדובר בהכוונה, בשיטה. לאורך כל הדרך, כשהרבי היה מעודד אנשים, התגלה כאדם שאין אופטימי ממנו, גם בנתונים הכי קשים. גם במלחמת ששת הימים, במלחמת יום-הכיפורים ובמלחמת המפרץ ראינו אצל הרבי אופטימיות, שנגעה להלכה למעשה ממש – שאף אחד לא יעזוב את ארץ-ישראל ושיהיה ניצחון גדול. אבל לא רק בכוח ה'מופתים' ושידוד מערכות הטבע והמלחמה נגד מציאות בשטח, אלא גם לאחר שמקרים קרו. גם במכתבים של תנחומי אבלים, גם סמוך לאירועים קשים, הרבי תמיד נתן את המוטו שממשיכים הלאה ושעוד יהיה יותר טוב. אם היינו לוקחים את הקו הזה אצל הרבי כסממן של אופי, היינו אומרים שהרבי מייצג את קבוצת האופטימיים בעולם.
אבל הבה ננסה לבחון את יחסו של הרבי לפרשת 'מיהו יהודי'. אני רוצה לספר כאן דבר מעניין: בעת המאבק האיום למען תיקון חוק 'מיהו יהודי', כשחסידות גור הלכה חזק יחד עם חסידות חב"ד בהנהגת הרבי ה'לב שמחה' זצ"ל, הייתי בקשרים הדוקים עם כמה מגדולי ראשי הישיבות. אני זוכר אדם שנחשב לאחד מגדולי הדור ממש, ואחד אחר שהיה בדומה לו. שניהם דפקו על השולחן בחמת זעם והתבטאו ביחס לרבי: "מה הוא מהלך עלינו אימים, שאם לא תהיה כתובה המילה 'כהלכה' יקרה משהו?! מה הפסימיות הזאת? למה להלך קדורנית? למה הוא עושה את זה כל כך שחור?" ולא נתקררה דעתו של אותו ראש ישיבה עד שהכריז על הרבי: "זהו רואה שחורות אמיתי". והוא לא אמר זאת מתוך שנאה, חלילה. הוא פשוט לא צפה שזה מה שיקרה.
כך גם לגבי יחסו של הרבי למסירת שטחי ארץ-ישראל לערבים. בנושא הזה לא היה פסימי כמוהו. הרבי הבהיר שזה יעלה ביוקר עצום של נפשות יהודיות. הוא אמר עשרות ומאות פעמים: "עוד יפציצו בתוך תל-אביב". אמר לי מישהו שגאולה כהן סיפרה לאחרונה ברדיו בפה מלא: "התביישתי לספר לאנשים מה שהרבי אמר לי. הוא נראה לי כל כך פסימי ושגוי. חשבתי שזה יפגע בכבודו של הרבי, ולא סיפרתי". והיום כל הדברים התממשו, אחד לאחד. אז איפה טיפת אופטימיות? איפה ה'טראכט גוט וועט זיין גוט'?
זוהי התגשמות השלמות. אותו אופטימי הוא גם 'רואה שחורות' שזעק 'געוואלד'. מעבר לעניין של רוח הקודש, אם התורה נתנה הוראה שבמקרים מסוימים צריכים להיות "אשרי אדם מפחד", לחשוש שאולי יקרה משהו, אז "מצוות עשה" להיות פסימי. ומצד שני, אם זה לא נוגע לעניין של כלל ישראל, אלא למצב רוח פרטי של אדם, אז מצווה התורה "עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב". ואז 'מצוות עשה' להיות אופטימי. ומי שהוא עובד ה', יכול בבת אחת להיות גם אופטימי וגם פסימי, וללחום על שניהם בו-זמנית במלוא התוקף.

פשרנות והסתפקות במועט מול קיצוניות ודרישה למקסימליות
יש אנשים פשרנים ויש אנשים קיצוניים. אפשר להגיד 'תפסת מרובה לא תפסת, תפסת מועט תפסת', ואפשר לטעון 'אם לא תשאף להשיג הכל, לא תשיג כלום'. אלה שתי גישות ניגודיות. כך בגשמיות וכך ברוחניות. אדם שאומר: "היום הצלחתי לקחת אדם רחוק מאוד ולהשמיע לפניו דברי יהדות חמש דקות", יגיד לו הפרפקציוניסט: "מה יצא מזה? הוא שמע והלך הלאה". והמסתפק במועט יגיד: "גם זה משהו". ובכל צד יש מעלה וחיסרון. הסתפקות במועט עלולה לפגוע בשאיפה להתקדם. ואילו הפרפקציוניסט לא יוכל להעריך התקדמות הכי קטנה אצל אחד מתלמידיו, כי בעיניו זה לא שווה כלום.
כעת נראה את הגדלות החובקת זרועות תבל של הרבי. כמה חשובה לו כל תנועה הכי קטנה של יהודי בכל מקום שהוא. אם אפשר להבחין באיזושהי התקדמות, הרבי ייחס לזה חשיבות. אם זה יזיז משהו איפשהו בנשמה, הרבי היה מסוגל להשקיע הרבה זמן בשביל הרווח הקטן הזה – להניח תפילין פעם אחת ברחוב למישהו, לכבד בהקפה בשמחת-תורה יהודי מפורסם שנלחם בערכים המקודשים לעם ישראל, לחלק לחיילי צה"ל סופגניות בחנוכה. וכך, נוצר איכשהו פורמט של 'תפסת מועט', לייחס חשיבות לזוטות.
לכאורה, זה צריך להיכנס לתוך מערכת החשיבה של החסידים ושהחסיד יעשה לעצמו חשבון: אם פלוני הרגיש שעשה לרבי טובה גדולה, אני, שב"ה משכים ומעריב לבית-המדרש, ורק אינני יוצא לשליחות, מה כבר הטענה עליי? אבל כשהרבי מדבר עם מי שכבר עומד ברום המעלה, ומוצא שהוא יכול להתקדם עוד במשהו, הוא עשוי לפנות אליו בתביעות נמרצות. ולמרות שהלה עשה כה הרבה, פתאום הרבי הופך ממינימליסט למקסימליסט.
שני הקווים הללו הם למעשה הבסיס שעליו יושב הרבי. עבודתו היא לשפר את אנשיו. הרבי לקח על עצמו את עול הנהגת כלל ישראל, מלבד עול הנהגת חסידיו בפרט. איכשהו, זה היה אמור לבוא אחד על חשבון השני – ההשקעה בציבור העילית שלו על-מנת להעמיד את 'לגיונו של מלך', אלה שיעסקו ב'השכלה' וב'עבודה', לעומת ההתקדמות של יהודים פשוטים. קח את ה'משכיל' הזה שהתבונן שש שעות לפני התפילה והתפלל עוד ארבע שעות, ולא יודע כלום מענייני עולם הזה, ותגיד לו: "השכן שלך החליט לקרוא לעצמו אברהם במקום אייבי". הוא בכלל לא יסתכל על זה ולא יחוש מה הרווח שנובע משינוי זוטר כזה. אבל הרבי שומר כל הזמן על שני הקווים. מצד אחד, הוא מדריך את האברכים והבחורים שלו בדרך העבודה, ומצד שני הוא עוסק בקירוב יהודים למצוות מעשיות.
ראיתי פעם צרור מכתבים של מישהו שכתב לרבי בענייני רוחניות, בתיקון הנפש. מצד אחד, הרבי נותן לו הרגשה כמה הוא בן יקר לפני הקב"ה. וזה בא בתגובה למכתבים של ייאוש, כתוצאה ממכשולים ומשברים שעוברים בגיל ההתבגרות על אדם. הרבי כותב לו בחמימות כל כך נפלאה: רק הדברים המינימליים שעשית עד היום, מאירים כל –כך בשמים ונותנים לך חן למעלה עד כיסא הכבוד. עד שהאדם ההוא יצא מהתקופה הזאת. עוברת שנה וחצי, ולאחר כמה מכתבים הרבי נוזף בו בחריפות על דברים שהם בדקות הכי גדולה. ושני הדברים אמת, גם המחמאות שהרבי כתב לו לפני זה וגם הנזיפה שהרבי כתב לו עכשיו.
ה'פני מנחם' זצ"ל היה אוהב להשתמש בדוגמה הבאה: איך קונים פיל בהגבהה? אומר התוספות שמעמידים במקום גבוה מאכל שערב עליו והוא מתרומם. כלומר, תמיד אפשר להעלות את הרף, ולדרוש דברים גבוהים יותר ויותר. הרבי דרש מכל אחד לפי מצבו הפרטי. הרבי היה יכול לתפוס חסיד ולשאול אותו אם הוא לומד גם את תורת הרבי ה'צמח צדק'. ואף על פי שהאיש הזה לומד 'ליקוטי תורה' של האדמו"ר הזקן, הרבי דורש ממנו שילמד גם את מאמרי ה'צמח צדק'. אין סוף לדרישות. ואותו רבי יכול לחבב את התנועה הכי קלה, שמישהו כתב לו שאצלו בעיר הוא מציב דוכן ושם מניחים תפילין שני יהודים.
אלה שני הניגודים הכי כבדים מכל הדוגמאות שהבאנו. וזה הגורם הכי דומיננטי מבחינת תפיסת הזמן. בזה הרבי עסק יום יום: הדרכה אישית לחסידיו, ודרישה בלתי מתפשרת מהם להתעלות מתמדת, ובו-זמנית התייחסות לצעיר 'היפי' שאולי תקדם אותו צעד אחד קטן קדימה, בדרך הנכונה.



***
מכל אותן נקודות שנגענו בהן, עולה המסקנה: גם אם ברור שלא נגיע לדרגתו של הרבי, ובוודאי לא שייך במציאות להגיע לשלמות ברמה שלו, אבל לדרכנו למדנו שיש מקום לכל הניגודים כולם יחדיו.
הרבי הקדיש את כל זמנו למען הציבור והפקיר את כל העניינים הרוחניים שלו למען הציבור. והרבי הוכיח באישיותו את הצלחת העניין של ניגודים שיוצרים שלמות. כיום, גם בקרבנו יש ניגודים. אנחנו אנשים מאוד פשוטים. עלינו לשאוף לסגל לעצמנו את מהלך המחשבה שהניגודים יוצרים שלמות, ולהיות יותר פתוחים זה כלפי זה.



#טיזרים#


# שיטת הלימוד של הרבי מראה את תכונות הנפש של 'סיני' ו'עוקר הרים' בבת אחת. ולא עוד אלא שלפעמים שתיהן באות בו-זמנית. מדובר בשני ניגודים, שאצל רוב הלמדנים שאנו מכירים, אלה הם שני עניינים שבדרך כלל לא עולים בקנה אחד.

# ברגע שהסתיימה ההתוועדות והרבי רצה למסור לו את ה'מזונות', הרבי המתין חצי דקה עד שהוא הגיע. באותה חצי דקה הרבי דיבר עם מישהו, וכשר' משה הגיע, הרבי מסר לו את המזונות במאור פנים ואמר לו שתי מילים: "א האלבע מינוט" [=חצי דקה].

# כשראיתי את זה, ממש נדהמתי מעוצמת החריפות של המכתב. ואין סתירה בין הדברים. ביחס לחלק של הפלפול שבעניין, הרבי כותב לאותו למדן המון תשבחות. אבל זה לא ממעיט אפילו כחוט השערה מחומרת הקפידה של הרבי על המסקנה ההלכתית שלו. המכתב הזה הוא המסכת היפה ביותר של שלמות שראיתי אי-פעם.


# באותו יום שהרבי כתב מכתב לגולדה מאיר, ש 'מ.ש.' (שמו של הרבי) ייצא למלחמת חורמה אם הם יארגנו הפגנה מול שגרירות רוסיה, באותו יום ממש הרבי יצא לכינוס ל"ג בעומר, בנוכחות כל התקשורת, והוא עמד והקריב מזמנו היקר, כדי שיראו כיצד ילדי ישראל הולכים בגאווה הכי גדולה שתיתכן.

# ה'פני מנחם' זצ"ל היה אוהב להשתמש בדוגמה הבאה: איך קונים פיל בהגבהה? אומר התוספות שמעמידים במקום גבוה מאכל שערב עליו והוא מתרומם. כלומר, תמיד אפשר להעלות את הרף, ולדרוש דברים גבוהים יותר ויותר.

# בעת המאבק האיום למען תיקון חוק 'מיהו יהודי', אני זוכר אדם שנחשב לאחד מגדולי הדור ממש, ואחד אחר שהיה בדומה לו. שניהם דפקו על השולחן בחמת זעם והתבטאו ביחס לרבי: "מה הוא מהלך עלינו אימים, שאם לא תהיה כתובה המילה 'כהלכה' יקרה משהו?! מה הפסימיות הזאת? למה להלך קדורנית? למה הוא עושה את זה כל כך שחור?" ולא נתקררה דעתו של אותו ראש ישיבה עד שהכריז על הרבי: "זהו רואה שחורות אמיתי". והוא לא אמר זאת מתוך שנאה, חלילה. הוא פשוט לא צפה שזה מה שיקרה.

שלח תגובה הדפסה שלח לחבר שתף