דף הבית | קישורים | צור קשר
עולם, נפש ושנה | מעיינותיך - למחשבת חב"ד > מאמרים נבחרים > יפוצו מעיינותיך

מעיינותיך - למחשבת חב"ד > מאמרים נבחרים > יפוצו מעיינותיך > עולם, נפש ושנה

עולם, נפש ושנה

29/05/2013 - כ סיון התשעג הרב משה שילת

כשהנפש לא מצליחה להתרומם, סימן הוא שהעולם-המקום השתלט עליה

ההוויה כולה מתחלקת על פי הסוד לשלושה תחומים: עולם (= מקום), שנה (= זמן) ונפש.

בחסידות מוסבר שיש מתח עצום בין העולם והנפש.

העולם הוא מקום. מה שנמצא כאן לא נמצא במקום אחר, ומה שנמצא אי-שם לא נוכח כאן. הצמצום וההגבלה של העולם היא 'העלם' על האין-סופיות האלוקית. מבחינה פיזית וגם מבחינה נפשית אנחנו מתקבעים בכך שאי אפשר להיות בשני מקומות ומצבים בו זמנית. ההעלם הזה הוא גם על הרוחניות היורדת ונתפסת בגדרים גשמיים. אנחנו נתקעים במקום.

הנפש לא מוכנה לשמוע על מגבלות. היא נמשכת בעוצמה לאין סוף, למקור הכל, ללא הגבלות כלל, ללא עולם שגדרו הוא 'מקום' וללא קיבעון באף תחושה והרגשה. הנפש היא נקודת האור והרוחניות שלמעלה מהפרטים, למעלה גם מלהיות 'כלל' ל'פרטים'.

הזמן עושה את שלו

הזמן הוא הממוצע, המתווך והמקשר בין הנפש והמקום. הזמן מצד אחד הוא עצמו "בריאה", גם הוא נברא עם בריאת העולם, אבל הוא בריאה בעלת שינויים, לא מקובעת במקום... יום ולילה, ימי חול, שבתות ומועדים מיוחדים, ארבע עונות בשנה עם שינויי מזג אוויר ומצב רוח.

הזמן נוהג ב"רצוא ושוב" והוא המחבר בין הנפש שהיא "רצוא", בריצה לאלוקות, שתוכל לשוב אל תוך העולם – המקום ולעבוד בתוך גדריו וסייגיו. הזמן מאפשר מרווח נשימה, 'יש זמן' גם לרצוא וגם לשוב.

אם הנפש לא מצליחה להתרומם, סימן הוא שהעולם-המקום השתלט עליה. אבל 'הזמן יעשה את שלו', והאדם יתקדם וישתחרר מכבלי העולם חזרה לתוך מסע הנפש. גם הנפש, לעיתים, סוערת מידי וצריכה את הזמן שלה להירגע, בשביל לחזור לתוך העולם-המקום ולפעול בו.

בין כוונה למעשה

לבושי הנפש הינם מחשבה דיבור ומעשה. החסידות מסבירה שגם הדיבור הוא בבחינת זמן, והוא המחבר בין המחשבה למעשה.

המעשה מוגבל למקום (מקביל ל'עולם'), לעומתו המחשבה היא ה'לבוש' שהכי קרוב לנפש עצמה, היא משוטטת תמיד, אין סופית, ויכולה להכיל הפכים (מקבילה ל'נפש'). תפקיד הדיבור מקביל למימד ה'זמן', הוא המתרגם את שפת המחשבה לעולם המעשה, המגשר על הפער האדיר ומאזן ביניהם.

גם בעת התפילה, אדם מדבר מתוכו על ענייני אלוקות ובזה מורידם ממחשבה למעשה, והדביקות בהשם תוכל לרדת מבית הכנסת גם לתוך עולם המעשה. המחשבה היא רוחנית והמעשה הוא גשמי, והדיבור הוא 'מעשה רוחני'. בכח הדיבור ניתן למקד דברים לעולם המעשה וגם להישאר מחוברים לרוח.

רחבה מצוותך מאוד

לעיתים האדם הלומד תורה ומקיים מצוות הוא בבחינת עולם. הוא עלול להיות 'מוגבל' מידי. מהתורה הוא לוקח את השכל, ובוחן כל דבר לפי הבנתו, מהמצוות הוא לוקח את הדייקנות בפרטי המצוות וזה עושה אותו 'מרובע' מידי ואפילו מכני, נטול נפשיות ורוממות.

ולעיתים אדם עובד את ה' בבחינת נפש ללא כל הגבלות, מעל הזמן והמקום, הוא יוצא מהעולם ועלול להחטיא את כוונת ה' בהתלבשות התורה דווקא בשכל האנושי ובצורך לדקדק בקיום המצוות בפועל. (הוא גם עלול לזלזל בגופו ובצורך לשמור עליו בשינה ואכילה ולשכוח ש"לא תוהו בראה, לשבת יצרה"!)

וכאן נדרשת תכונת הזמן, הכולל רצוא ושוב, ואז שני הדברים לא סותרים, התורה היא שכל, אבל שכל אלוקי במהותו. המצוות מצד אחד הן אכן מוגבלות מאוד, כל עניינם הוא הגבלה והגדרה מה בדיוק מותר ומה בדיוק אסור, ומצד שני "רחבה מצוותך מאוד", דהיינו: בלי גבול!

הקיום המדוקדק מוביל את האדם להתחבר לאין-סוף של המצווה ולא סותר אותה. הדביקות בהשם מובילה אל דקדוק במצוות, ולא סותרת אותו.

הדפסה שלח לחבר שתף